המשפטנים היהודים שנלחמו למען האמנות הבינלאומיות לזכויות אדם

משפטנים יהודים, כמה מהם ניצולי שואה, מילאו תפקיד מרכזי בניסוח אמנות בינלאומיות לזכויות אדם בסוף שנות ה-40 ובתחילת שנות ה50. גילויים חדשים, החושפים את אחורי הקלעים של הוועידות, שופכים אור על החשיבות הייחודית של זהותם והשפעתה על המוטיבציה שלהם להגן על האמנות בכל מחיר. מדינת ישראל, לעומת זאת, גילתה כלפיהן יחס אמביוולנטי במקרה הטוב

מיכל לברטוב
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
מיכל לברטוב

ב–1 באוגוסט 1949, אחרי שלוש שנים של דיונים סוערים, התכנסה ועידת אמנת ז'נבה הרביעית לקריאה אחרונה של נוסח האמנה המלא לפני אישורו למחרת. "ברגע פתיחת הישיבה", מספר ההיסטוריון גלעד בן נון, החוקר את תהליך כתיבתה של האמנה, "קם הנציג הצרפתי ז'ורז' כהן־סלבדור, ששימש בוועידה נשיא האמנה להגנה על אזרחים, עצר את הישיבה וביקש רשות מיושב הראש השווייצי מקס פטי פייר, איש מועצת המדינה, לומר משהו בשם כל הנציגים. 'אני יודע שהיום יום העצמאות של שווייץ', הכריז כהן־סלבדור, 'ואני רוצה לברך אתכם ולהודות לממשלת שווייץ על האירוח החם שהיא נתנה לנו פה בוועידה הזו'. בתיעוד הישיבה", מוסיף בן נון, "מצוין מיד לאחר מכן, 'מחיאות כפיים'; כולם מריעים".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ