תגובות: "מי שלא ראה שמחה לאיד לא ראה שמחה מימיו"

דניאל איסלר, יעל ענבר, יהושע רוזין ואבי גינסברג
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
דניאל איסלר, יעל ענבר, יהושע רוזין ואבי גינסברג

המנותקים

היה משהו סימבולי בהעמדת הטור של נרי ליבנה ("עפתי על בודפשט, התרסקתי עם אל־על", מוסף "הארץ", 23.12) והטור של ניסן שור ("השבר הסורי־בורגני", מוסף "הארץ", 23.12) זה מול זה בכפולת עמודים. מעבר להתאמה הוויזואלית, נראה כי גם התמות בטורים ביטאו שני צדי מראה מהופכים. מצד אחד מציג שור תמונה עגומה אך ריאליסטית, כמו עצם חשופה הנוגעת בפער הבלתי ניתן לגישור בין התמונות שנחשפות בפנינו מחאלב ובין (חוסר) הפעולה שאפשר לנקוט לגביהן. לפער הזה יש שם בעולם של חקר העיתונאות — תשישות החמלה (compassion fatigue). שור מצליח לתאר נושא כאוב, כמעט טאבו, בצורה נגישה וישירה וחשוב מכל — מעוררת מחשבה, מחשבה מוסרית. ממול, נרי לבנה קיבלה כרטיס טיסה לבודפשט. אסון הומניטרי, מסתבר. החל מהמשפט השני בטור אפשר להבין לאן אנחנו הולכים. חוויית הטיסה מצטיירת כגיהנום עלי אדמות. אי אפשר שלא להיזכר במערכון הגאוני של לואי סי קיי — "הכל מדהים ואף אחד לא שמח". סי קיי מלגלג על בעיות־עולם־ראשון מהפריזמה של נוסע מטוס ממורמר, המספר כיצד הם היו חייבים לחכות ארבעים דקות(!) על המסלול — כאילו היה זה סיפור ממלחמת חפירות. כך גם ליבנה היתה "שבויה" במטוס, שעה וחצי! כל כך מנותק, שרצתה נפשי להאמין שמדובר באירוניה דקה העולה מן התלונה.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ