תגובות: "במקום שבו התקווה הולכת ומידלדלת אנשים חייבים למצוא הצדקה לקיום שלהם"

איל מרחבי, מיכל לביא־טאוסיג, תמיר חמו ודנה עידן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
איל מרחבי, מיכל לביא־טאוסיג, תמיר חמו ודנה עידן

לקחת טרמפ עם טראמפ

עפרי אילני תיאר בטורו ("השנה שבה אפשר יהיה להתגעגע לגאידמק", מוסף "הארץ", 30.12) את האדישות שנמצאת כיום בכל מקום, ואיך דרכה עוברת רק נוסטלגיה. כפי שכתב, מרגישים בעולם ש"המסיבה נגמרה". אבל דווקא השנה שחלפה, 2016, היתה זו שהניחה את הבסיס למסיבה הגדולה ביותר שטרם באה. עניין לא יהיה חסר ב–2017, זה בטוח. השאלה היא אם תתקיים מלחמה בין אידיאולוגיות, או שיהיה טבח. האדישות שתיאר אילני היא הכלי של הצד השני. על כל מתייסר בעידן דונלד טראמפ קיים גם צוהל. והצוהל, בשנה החולפת, הוכיח שאינו אדיש כלל. ההפך — הוא זה שקם, שעשה, שניצח. המתייסר? הוא זה שישב בביתו וכתב טורים, במקום להדגים ולבצע את עמדתו כבעל אידיאולוגיה, או כבעל משמעות כלשהי בעולם הפוליטי. כל עוד הטראמפיסטים לוקחים טרמפ על גל הניצחון, והמתנגדים מתחבאים מהמים, כל העולם יירטב. זוהי הסיבה שאני נכנס ל–2017 בהתרגשות: השנה, סוף סוף, תהיה לנו, למיעוט, הזדמנות לתפוס את התהילה מחדש, בדיוק כמו שהטראמפיסטים עשו השנה. אם ניכנס אל 2017 בכניעה, זה בדיוק מה שנקבל ממנה. הבסיס שהוקם על ידי אידיאולוגיות שונות ב–2016 יהווה במה לניצחון של אידיאולוגיה אחרת בשנה שאחריה. אז גם אני אומר — בואי 2017, הסתערי עלינו. לא בגלל נוסטלגיה ולא בגלל כמיהה לניצחונות קודמים, אלא כי הפעם אנחנו מוכנים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ