מיטל שפירו נגד החפצים: רשמים מביקור בחדר זעם

אני אדם עצבני והסתבר לי שהפוסטמודרנה הצמיחה מקום לאנשים כמוני - חדר זעם. מקום בלי סבטקסט שבו פורקים עצבים על חפצים דוממים. אבל כמו בשיעורי פילאטיס, לא הייתי לבושה נכון, טעיתי בתנועות ונכשלתי כישלון חרוץ

מיטל שפירו
מיטל שפירו
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
מיטל שפירו
מיטל שפירו

לקחתי את חבר שלי אריה לאטרקציה המרגשת "חדר זעם" — מקום שבו שוברים חפצים עם לום — לחגיגות השמונה־חודש שלנו. אך ראשית, וידוי: יש לי אי אלו בעיות עצבים, ועדיין, אני רואה סביבי אנשים נעימים ורגועים, ו־וואללה, אני מרגישה עליונה. כאילו שאני אדם שהוא יותר RAW, "נא", אני מחוברת לחיה שבתוכי (חזיר בר). כאילו שיש בי משהו כל כך פרוע, צעיר, ויטאלי, משהו שעוד לא הסתגל למנטליות של עיר. ברור, הבנתי מזמן שבציוויליזציה הנאורה כל המונחים שדרכם התרגלתי לחשוב ("הכבוד שלי") לא נחשבים יותר, ומצופה ממני ללמוד דרכים חדשות להראות דומיננטיות ("הגשמה עצמית"). כלומר, דרכים שאינן לשבור מטרייה על הראש של ילדות בנות 14 שקיללו את אחותי בהסעה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ