תגובות: תנו לווטרינרים לחיות

יונה ברגור, עדן פוגל ומנחם ראובן דר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים

שודדים וגנבים

הילו גלזר, בכתבתו על מאבקה של חוה הופה לקבל לידיה את ארכיון מקס ברוד אשר הורישה לה אמה ("זה לא סיפור על שודדים או גנבים, אלא על ברית אומללה ומקסימה בין שלושה אנשים שלא מצאו בארץ את מקומם", מוסף "הארץ", 17.2), עשה עבודה ראויה והוגנת וניסה להציע לקוראים כתבה מאוזנת וחסרת פניות. זה, כמובן, במסגרת תפקידו המקצועי. אבל לטעמי, אין מקום לאובייקטיביות מוחלטת בסיקור מאבק משפטי זה, שנמשך תשע שנים. בסופו של יום יש לתת ביטוי מפורש לעוול שנגרם לחוה הופה בפסיקות המשפטיות בערכאות השונות; להשתלטות העוינת של משפטנים בשירות הציבור על מקורותיה הכספיים, שהיא קיבלה בירושה כדין, בתוקף חיובים שערורייתיים, חסרי כל פרופורציות (על ידי מנהלי העיזבונות) אשר הושתו על הירושה, רוששו אותה ונמנעים ממנה עד היום. לה ולאחייניותיה אין גישה לירושת אמן (בניכוי הכתבים הספרותיים), בלי להתחשב במצבן הכלכלי הירוד; לייצוג המשפטי הכושל שניתן לה על ידי עורכי דין בכירים שלא הצליחו להעביר את המסר של התובעת בדבר הקשר הנפשי העמוק למורשת הספרותית של מקס ברוד ולפגיעה הבלתי־נסבלת בתדמיתה כאשה תמהונית, "חמדנית וחסרת ערך", חסרת תרבות, המגדלת חתולים חסרי בית, בכפיפה אחת עם אוצרות הספרות היהודית המשמעותיים ביותר, כתבי פרנץ קפקא ומקס ברוד.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ