גם אני הייתי פעם פושטקית

הייתי ילדה טובה ותלמידה מצטיינת, אבל אז הגיעה סנדרה מלונדון ולימדה אותי לרקוד טוויסט, להתאפר ולמרוח לק שחור על הציפורניים

נרי ליבנה
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נרי ליבנה

הייתי ילדה שכל חפצה עלי אדמות היה לרצות את הוריה, בובה ממוכנת, כפי שקראה לזה דליה רביקוביץ. הייתי תלמידה מצטיינת, רקדתי בלהקת ריקודי עם, הייתי סולנית המקהלה משום שלא זייפתי. בימי חג לבשתי חולצה לבנה רקומה ותמיד־תמיד גמרתי את האוכל שבצלחת מתוך מחשבה על הילדים הרעבים בסין או בהודו או באפריקה. ביום השואה הייתי רצה מצד אחד של הבמה לצדה השני עטויה צעיף שחור, כשאני זועקת "שריפה, אחים, שריפה". ביום הזיכרון הייתי הנערה ממגש הכסף. כתבתי יומן ובו שבחים מופלגים להורי שהביאוני עד הלום, למקרה שימצאו את היומן (כפי שאמנם קרה) וחלמתי להיות אלמנת צנחן גיבור ומתולתל. אין מה להגיד, השתדלתי בכל מאודי להיות ילדה טובה, הילדה הזאת שבספר הזיכרונות שלה כתבה לה אמה: "ליעלת החן והנאווה/ שלוחה בזאת אהבה/ המשיכי בטובים שבמעשייך/ ויתגאו בך הורייך ומורייך".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ