שמיר זלקין, מאיר לוקשין, שאול כהן ויערה שילה

לא לקבור את הבעיה

"תעשיית" הקבורה בארצות הברית הביאה את הקבורה אל שיא האבסורד, כפי שמתארת נטע אלכסנדר בכתבתה "כי מעפר באת ואל פסל סביבתי תשוב" (מוסף "הארץ", 9.6). הגוף הספוג בפורמלין מוכנס אל תיבת בטון במשקל כמה טונות השקועה באדמה. בתי הקברות מחייבים את המתים לממן את יציקת הבטון, שנועדה לכך שהטרקטורים המכסחים את הדשא בבית הקברות לא ישקעו. כך נשפכים מיליוני טונות של בטון אל תוך האדמה בצפון אמריקה מדי שנה, יחד עם הכימיקלים שבתוך הגוף, תוך יצירת נזק אקולוגי אדיר. מצבנו בארץ הרבה יותר טוב: הדת היהודית אוסרת על חניטת הגוף מטעמים של ביזוי המת. זאת ועוד, הקבורה בארץ נעשית בדרך כלל ללא ארון או באמצעות ארון עץ פשוט. פעולת החפירה של האדמה והכנסת הגוף ללא כימיקלים מיותרים גורמת לכך שהאדמה מועשרת בחומרים של הגוף המתפרק. עיבוד האדמה שמעל הקבר מסייע לחרקים ולזרעים להיכנס אל תוכה ולצמוח. כך, בתי הקברות הוותיקים בארץ מלאים באדמה עשירה וצמחייה שופעת — פינות חמד של ממש.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ