כך גאל אותי ה-TRX מגורלי כתולעת עם משקפיים

החלטתי שנמאס לי להיות תולעת אנושית עם כרס ומשקפיים והתחלתי לעשות תרגילי TRX בגן ציבורי בתל אביב. אבל למה זה צריך להיות כל כך מביך?

ניסן שור
ניסן שור
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
ניסן שור
ניסן שור

אני והגוף שלי לא חברים כל כך טובים. יש לי חברים טובים ממנו. קודם כל, המוח. הוא זה שמחליט ומפקח. אני עושה מה שהוא אומר לי. ורוב הזמן הוא אומר — עזוב, עזוב אותך מענייני הגוף. זה לא יעבוד, הגוף שלך. גם אם תתעקש, לא תהפוך לשרירן או דוגמן תחתונים. וגם ספורטאי דגול לא ייצא ממך. אתה לא יוסיין בולט ולא מרדונה. אתה אדם סטטי בסך הכל. אל תזוז יותר מדי, ואל תתגרה במזלך. שב בשקט. המוח שלי הוא פסימיסט ידוע. אבל אני מקשיב לו. נטשתי את הגוף. הותרתי אותו ככלי ריק, כמו אגרטל שנותרו בו פרחים נבולים. אני חתמתי עם הגוף שלי על הסכם ג'נטלמני: הוא לא מקשה עלי ואני לא עושה לו יותר מדי צרות. וזה עבד. עד שזה הפסיק לעבוד.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ