הבעיה היא לא הדתה. הבעיה היא ההורים

היסטריית ה"הדתה" מבטאת את חולשת ההורוּת המודרנית, יותר מאשר את כוחה של הדת. זה העונש על כך שהפקרנו את הילדים שלנו

ניסן שור
ניסן שור
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ניסן שור
ניסן שור

"ובכל יום, לפני ארוחת הבוקר, אנחנו מברכים על המזון", עידכנה הגננת באסיפת ההורים. לפתע השתרר שקט בחדר. דממת מוות. אפשר היה לחתוך את המתח בסכין. הורים הביטו זה בזה, תמהים, אובדי עצות, פניהם נפולים. גם אני קצת נבהלתי, אני מוכרח להודות. שניות ארוכות של מבוכה לא נורמלית חלפו לאטן. אנשים לא ידעו איך להגיב או מה לעשות. מישהי התגרדה במבוכה. מישהו טמן את מבטו באייפון. מישהי תפסה את ראשה, ממאנת להאמין לקטסטרופה. מישהו חלץ את כפכפי האצבע שלו. אמא אחת מילמלה לעצמה, הרימה את ידה ושאלה — "סליחה, מה זאת אומרת מברכים? הם ילדים קטנים. חלקם עוד לא בני שלוש. אני לא מבינה למה צריך לברך על המזון?" כל ההורים הינהנו אחריה. מבטים זועמים הופנו לעבר הגננת. שיניים חדות נחשפו. "אוי סליחה. נראה לי שיש כאן אי הבנה. ממש לא התכוונתי לברכה דתית", ענתה הגננת בחיוך, "זו ברכה חילונית שאנחנו נוהגים לומר בגן שלנו: 'בואו בואו לשולחן, לאכול הגיע זמן, לחם ירק ופירות, אנו אוהבים מאוד'. הבנתם? אני מצטערת שבילבלתי אתכם, אוקיי?"

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ