בדלתיים פתוחות

הפיקדורית והשור

המאבק בין איילת שקד לשופטת מרים נאור הזכיר לי קרב בזירת שוורים. דבר אחד בטוח: הקהל נהנה

אביגדור פלדמן
אביגדור פלדמן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אביגדור פלדמן
אביגדור פלדמן

לפני שבועות אחדים התוודיתי במדור זה על חיבתי לשופט אליקים רובינשטיין. זו אינה חיבה מסוג "חיבת ציון" של פינסקר, לילינבלום או מוהליבר, רחובות מפויחים באזור נוה צדק ומגדל שלום־תיכון הרצליה. גם לא אהבת דוד ליהונתן, נו באמת, שני גברים בגיל 70, לא אסתטיים במיוחד, נורא אפילו לנסות לדמיין את זה, ברררררר. הכוונה היא לחיבה שאדם רוחש לחברים דמיוניים, כאלה שילדים בודדים בודים לעצמם כדי שיגנו עליהם מפני המציאות העוינת. אין עורך דין שמופיע בבית המשפט העליון שלא רכש לו כמה חברים דמיוניים מבין העליונים. אלה הם בדרך כלל בעלי כוחות־על שנחלצים לעזרתו של הילד או עורך הדין ברגעים של מצוקה וחרדה. באותו אופן אימצתי לי גם את השופט ניל הנדל. אילו הייתי יודע לצייר, הייתי מצייר את רובינשטיין והנדל מעופפים בגלימותיהם השחורות מעל רחוב ויצמן, מזנקים מגג מכון הלב של איכילוב ונזעקים לעזרתי בעת צרה כשמתברר לי שהשארתי את תיק המשפט על יד דייסת הקוואקר בשולחן המטבח בבית, ובמקומו לקחתי את התיק הנצחי של פשפיורקה נגד מיכאלשווילי. וכהרף עין, התיק הנכון מונח לפני ופשפיורקה נגד מיכאלשווילי נעלם כלא היה והשופט השומע רחש קל מרים את ראשו ואומר "שקט בקהל אחרת אצטרך להוציא את כולכם".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ