הספד לחברי ג'ו דמארי, המלך של שכונת התקוה

החברות שלי עם ג'ו דמארי היתה לא רגילה. הוא בן 82, רב־מלחים קשוח לשעבר, גמלאי צי הסוחר הישראלי, ואני מחצית מגילו, עיתונאי עם נטיות אמנותיות, חדש בשכונת התקוה. הכרנו כי כמוני, דמארי היה לקוח קבוע במסעדת הסאלוף בשוק התקוה, וכי כתושב השכונה קשה לא להכיר אותו. אם היה מלך לשכונה במאה הנוכחית, היה זה ג'ו. הוא הלקוח היחיד בבר הבצקים הזה שהיה לו מקום קבוע. תמיד ישב בכניסה, בראש הדלפק הראשי, כשגבו להמולת השוק, מסורבל בסרבל ג'ינס נצחי ועגיל זהב גדול לתנוך אוזנו. כמעט כל אדם שעבר היה מתעכב, לוחש משהו או לוחץ לו את היד. פעם ישבתי במקומו משום מה. הוא אדם עדין, כשהגיע לא העיר לי ועמד להתיישב בכיסא אחר, עגמומי. כשהבחנתי בו פיניתי את המקום בבהלה והוא מיהר לתפוס את המושב הקבוע, מודה לי מקרב לב ושמחתו שבה אליו.