די לשמנופוביה

כמה עצוב היה לגלות שתלמידיה של אמי, מורה נפלאה לכל הדעות, זוכרים אותה בעיקר כאשה שמנה

נרי ליבנה
נרי ליבנה

לפני שבועיים צורפתי לקבוצת פייסבוק ששמה "זיכרונות ילדות משכונת נווה שאנן בחיפה". הפעם האחרונה שביקרתי בנווה שאנן היתה לפני 19 שנים בערך. אין איש שאני יכולה לבקר שם. אם נשאר מישהו מבני כיתתי בנווה שאנן, כנראה כבר שכחתי את שמו. מעט חברות הילדות שהיו לי שם אינן מתגוררות בנווה שאנן זה עשרות שנים. גם היחס שלי לזיכרונות הילדות מורכב למדי. את רובם התאמצתי לשכוח, ואלה שנותרו לי הם בעיקר כאלה שהורי או אחי לוקחים בהם חלק. אני לא מתגעגעת לילדות שלי, אף על פי שהיתה כנראה ילדות מתקבלת על הדעת לפי כל קריטריון חיצוני. גדלתי בבית שנחשב בית טוב, הלכתי לבית ספר שנחשב בית ספר טוב. ההורים שלי אהבו אותי ועשו כמיטב יכולתם להיות הורים טובים. לא ידעתי שום מחסור, ובכל זאת, בערך בגיל 12 הפסקתי לסדר את המגירות בשולחן הכתיבה שלי לאחר שהכרזתי באוזני הורי שממילא עוד מעט אני עוברת לירושלים. כי נווה שאנן של ילדותי היתה בעיני המקום שאני חייבת לעזוב.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ