נרי ליבנה
נרי ליבנה

מישהו שאני אוהבת עד בלי די ומעריצה את חוכמתו אמר לי לפני כמה חודשים שאני בת לניצול שואה. התווכחתי איתו קצת, משום שאבי לא חווה את השואה בעצמו, הוא עלה ארצה בשנת 1939, בטרם התחילה ההשמדה ההמונית בצ'כוסלובקיה ובהונגריה. מי שהושמד היו ההורים שלו, חמשת אחיו ואחיותיו, ילדיהם וכל הדודים שלו. "וזה לא נראה לך כמו ניצול שואה? אדם שמגלה יום אחד שכל משפחתו הושמדה? שאל אותי אותו אדם. אז סיפרתי לו על חברה שלי, כבת 75, שסיפרה לי שהיתה משוכנעת שאמה היא ניצולת שואה משום שלאורך כל ילדותה סיפרה לה האם סיפורי הישרדות מופלאים, איך הסתתרה כנערה אצל איכרים פולנים ועל הזוועות במחנה הריכוז שנשלחה אליו כשנתפסה על ידי הנאצים ועל השחרור על ידי האמריקאים. לאמה היתה גם קופסה שבה שמרה מזכרות מהשואה, טלאי צהוב, למשל. התקפי החרדה, סירובה של האם לאפשר לבתה לצאת לטיולים שנתיים, הדיכאונות שלה — הובנו כולם על ידי בתה הילדה, ואחר כך הבוגרת, כתולדה של הפוסט־טראומה שחווה אמה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ