נצרת חלק ב', או: העיר שבה יש יותר עליות מירידות

נרי ליבנה
נרי ליבנה
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
נרי ליבנה
נרי ליבנה

נצרת היא כנראה העיר הכי פקוקה בארץ. ואף על פי כן, כפי שציינה נורית מיד כשנעמדנו בפקק המוביל לכניסה אל העיר, אף אחד מהנהגים בה אינו צופר ואפשר לחשוב שהגענו בטעות לאירופה. נועם ההליכות המאפיין את תושבי העיר התגלה לנו כבר בהגיענו לחניון של חיתם (חיתם הוא גוזל של נשר, כמו איתם בעברית, הסביר חיתם) שכיוון אותנו אל הגסטהאוס של באסם, "אל־חכים" שמו. בנצרת, כמו בחיפה, יש יותר עליות מירידות. כבישים צרים למדי מתפתלים במעלה ההר, וליד רובם אין מדרכות. "לו הייתי אמא צעירה שמתגוררת בנצרת", אמרתי לנורית, "בחיים לא הייתי מעיזה לצאת עם תינוק בעגלה לטיול, שלא לדבר על עגלת תאומים". ובאמת, ביומיים ששהינו בעיר לא נתקלנו באף עגלת תינוק. באסם אל־חכים, כפי שאמר בעצמו, הוא "וואן מן שואו". "לסבא שלך קראו תאופיק?", שאלתי אותו, והוא התפלא מנין אני יודעת. "קראתי את השלט בערבית", אמרתי לו בגאווה, כאילו זה עתה מצאתי ריבוזום חדש או הצלחתי לפתור את משפט פרמה. כי מהרגע שהגעתי אל העיר היפה הזאת התגבר אצלי החשק לדעת יותר ויותר ערבית. "כולם צריכים עכשיו ללמוד ערבית", אמרתי לנורית, "זו תהיה המחאה האמיתית נגד חוק הלאום". וכך ביומיים הבאים הפכתי לנודניקית בלתי נשלטת ואילצתי כל אדם שפגשתי ללמד אותי עוד כמה מילים ולסייע לי לקרוא את השלטים.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ