בדלתיים פתוחות

השבוע נזכרתי באדם אחד שלא הצלחתי להוציא לחופשי

גופה חנוטה מהרי האלפים, מאבק בין שני ארגוני פשע ותיק שבו טיפלתי לפני 20 שנה. למה זיכויו של אלישע חייבטוב בבית המשפט העליון גרם לי להזיל דמעה

אביגדור פלדמן
אביגדור פלדמן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
אביגדור פלדמן
אביגדור פלדמן

זה היה לפני כ–20 שנה. באתי לבית המשפט העליון כדי להאזין לפסק דין בערעור שהגישה המדינה נגד זיכוי הלקוח שלי בבית המשפט המחוזי בתל אביב. הזיכוי הושג בעמל, ביזע ובהרבה נדודי שינה. העבירה היתה חמורה: ניסיון לרצח. תוצאה של מאבק בין שני ארגוני פשע, שכבר הפכו למיתוס, שעם השנים נתמעטו החברים בהם, רובם התעכבו בדרכם האחרונה במכון הפתולוגי באבו כביר, צולמו כראוי, מכל זווית שהיא, חורי הכניסה וחורי היציאה. הדוח הפתולוגי לא חוסך מאיתנו את משקל מוחם, הגדול מן המצופה, את הכבד השומני, תוצאה של אכילה מרובה במסעדות משובחות, וגם את הפגיעות הישנות מכדורים, סכינים או מכות במקל. קצת כמו בגופו של אצי איש הקרח, המכונה גם פריץ הקפוא, הגופה החנוטה העתיקה ביותר של הומו ספיאנס, שנשמרה בהרי האלפים הקפואים במשך כ–4,000 שנה. הדוח המדעי שקראתי על אצי אמר: "אצי היה לוחם, ועל גופו מצאנו פגיעות ישנות של מכות באבן ובמקל, שלא גרמו למותו, הוא חי עד הגיל המופלג של 40 שנה, עד שאצי אחר הפתיע אותו מאחור וגילגל אותו מראש סלע אל התהום וביקע את גולגולתו".

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ