הדחקה היא מנגנון הישרדותי יעיל, אך האם הוא משתלם?

קללה שהייתה נפוצה בבית אבי הופיעה שוב בחיי וגרמה לי לתהות אם עדיף להדחיק, או ללכת לטיפול

נרי ליבנה
נרי ליבנה
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
נרי ליבנה
נרי ליבנה

בסיומה של כל הצגה לכבוד סיום בית הספר היסודי שהעלו תלמידי כיתות ח', בבימויה המצוין של אמי, שהיתה בעלת כישרון דרמטי שלא מוצה אף פעם, היו התלמידים שרים במקהלה אותו שיר; בין שהיה מדובר במחזה "אלוף בצלות ואלוף שום" ובין שב"משפט הדבורה והרוח", בכל הצגה היו כמה מרכיבים חוזרים: ריקוד של שואבות מים על פי מוזיקה של ניקולאי רימסקי קורסקוב (חפשו בגוגל), סצנת שוק ובה מחול החרבות על פי מוזיקה של ארם חצ'טוריאן וסצנת זריחה או שקיעה על פי "פר גינט" של אדוורד גריג. השואבות שאבו, הלוחמים לחמו וברקע התנגנה המוזיקה מעל טייפ הסלילים של חברת גרונדיג, שהיה תוצרת גרמניה אך חמק איכשהו מהחרם הכללי שהוכרז בביתנו על תוצרת הגרמנים יימח שמם. אבל מרגש מכולם היה שיר הסיום (לחן: פרנץ שוברט, מילים: אנונימי, או הדסה ליבנה), שמילותיו היו: "הנה ילדותנו, ילדות זהובה ותמימה. הנה עתה היא תמה, תמה ונעלמה".

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ