מדוע אנחנו קונים ציוד ספורט שלא נשתמש בו לעולם?

בדקטלון יש הכל: טייץ עמיד לקרוספיט, חזיות לגלישת גלים ואופניים באלפי שקלים. רק דבר אחד לא מוכרים שם: מוטיביציה

דני בר-און
דני בר-און
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
דני בר-און
דני בר-און

בדקטלון ראיתי אנשים מאושרים. הייתי הלקוח הראשון באותו בוקר בסניף החדש של הרשת הצרפתית, שנפתח באחרונה על חורבות שוק רוטשילד־אלנבי בתל אביב. מעצב נבון השאיר על העמודים את הפסיפסים הצבעוניים היפים שהיו שם קודם, מימי השוק, וגם רצפת הטרצו־משושים האפורה נשארה. אך הדוכנים של המזון עתיר השומן והמלח הוחלפו בטייץ לקרוספיט "מבד עמיד במיוחד בחיכוך כנגד המוט" (70 שקל); בחזיית ביקיני "לגלישה מדי פעם בגלים שנשברו, לחזה קטן או בינוני" (14 שקל); ובאופני הרים "לרוכבים בקביעות ובעצימות בינונית המחפשים ריגושים!" (3,050 שקל). קהל הלקוחות זרם מעדנות לחנות, וטפף במעברים המרווחים בהבעה חולמנית. היו המון מוכרים, והשירות ניתן בנדיבות. איש רזה אחד עם מכנסי טיולים שחורים הדוקים, חולצה כתומה, צעיף צמר ומשקפי פלסטיק עם זגוגיות צהובות ניגש למוכר והצהיר: "אני לובש רק נורת' פייס. אתה צריך להעביר אותי מהם לדקטלון". "בוא", השיב לו המוכר בנחת, והשניים החלו להתעמק יחד בסחורה. אב אחד אמר לבנו — "נחפש את זה ב'קולומביה'". הבן, אולי בן 8, השיב בידענות מניה וביה: "אבל שם זה עולה פי 5".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ