לראשונה בחיי הפכתי לגרופית. מסכנה הצעירה שנקלעה בדרכי

התגברתי על אריק איינשטיין, לא התרגשתי מרוברט דה נירו והתעלמתי בנון־שלנטיות מהדלאי למה. אבל יום אחד, במעבר חציה בתל אביב, זה קרה גם לי

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים

פעם לא הייתי כזאת. כשכל החברות שלי אספו חתימות של זמרים אני נמנעתי. כי מה תעזור לי חתימה כזאת? אף פעם לא התרגשתי מאנשים מפורסמים, גם לא בתקופה שעדיין לא קראו להם סלבס או וי.איי.פי. החשש הגדול שלי היה להפוך לגרופית. זה לא מתאים, כך חשבתי, לאופי המרדני שלי. מה גם שמי שהערצתי היו בדרך כלל פסנתרנים קלאסיים או את אריק איינשטיין שהורי קראו לו "חשישניק" (אולי דווקא בגלל זה הערצתי אותו). חלום חיי היה לראות את אריק איינשטיין פנים אל פנים וכך גררתי בעקבותי ארבע חברות מחוצ'קנות, כפי שהייתי גם אני, כדי למדוד את המדרכה שלפני "כתר המזרח" הלוך ושוב. בערך ברונדל החמישי יצא איינשטיין מהמסעדה, ואני נסתי על נפשי, שלא יחשוב את עצמו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ