דני בר-און
דני בר-און
דני בר-און
דני בר-און

זו היתה חוויה מפחידה ומוזרה. שוב חציתי את הכביש עם בתי בעגלה ועצרנו במִפרדה, החלקה המונמכת באי התנועה שבה ממתינים הולכי הרגל בין רמזור אחד למשנהו. הגענו אחרונים, וכמו בסיפור על סבתא והדייסה, לכולם חילקו ולנו לא נשאר. היו שם הרבה אנשים עם אופניים, עגלות ומה לא, והשטח הקטן היה מלא עד אפס מקום. לזה לא ציפיתי. נשארתי על הכביש, מודע לכך שעוד רגע למכוניות יהיה אור ירוק, ואחת מהן עלולה לנסוע עם הטמבון ישר לתוך התריסריון שלי. הדחף המיידי שלי היה להישאר לעמוד כאקט מחאה. אני חוסם את הנתיב, חברים, אין לי ברירה. מבחינתי תדרסו אותי, ואהפוך לקורבן הראשון של מלחמת שחרור המפרדה, או מלחמת ששת המטרים הרבועים (זה היה שטחה). המחשבה הבאה שהבזיקה במוחי היתה שבתי לא צריכה להסתכן בגלל הטמטום שלי; אני כבר לא סטודנט מתלהב שחוסם את איילון עם גיטרה. המכוניות התחילו לנסוע והייתי חייב לפעול מהר: ביקשתי ממי שעמד שם לפנות לי מקום ודחקתי את העגלה ואת רוב גופי פנימה. כמה איברים עדיין בלטו לכביש, אבל הנהגים חסו עליהם. הפעם זה נגמר בשלום.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ