מה מגדלי תמרים אוכלים כשבא להם תמר? לא את מה שאתם חושבים

מאחורי האשליה השיווקית של המג'הול מתחבאים עוד חמישים גוונים של חום וצהוב. למה "מלך התמרים" כובש כל חלקה טובה ויתר הזנים נדחקים הצדה?

דני בר-און
דני בר-און
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דני בר-און
דני בר-און

כל כך הרבה ספרים, סרטים ושירי פופ נכתבו על כוחה של האהבה לשנות את האדם ולעזור לו לענות על השאלה הגדולה של הקיום — "מי אני". בזכות אשתי, למשל, למדתי שאני לא אוהב תמר מזן מג'הול. זה היה כמו להתעורר מחלום מתוק מאוד, מתוק מדי, מהאשליה השיווקית המוזרה שהמג'הול הוא "מלך התמרים". חשבתי: למה להתפשר על פחות מהמלך? מה יותר הגיוני מהבחירה בשילוש הקדוש — גדול יותר, עסיסי יותר, יקר יותר? לקיתי, כרבים אחרים, בעיוורון ללא־מג'הול: קליפת המוח שלי איבדה את היכולת לראות זנים אחרים, אם הם בכלל היו בנמצא (המבחר בסופרים הולך ומצטמצם). זה כוחו האדיר של השיווק, שכנראה לא נופל בהרבה מכוחה של האהבה. אני לא יודע כמה קילוגרמים של מג'הול קניתי ואכלתי בלי חמדה רבה, כמי שבולע מזון בריאות שרשם לו דיאטן אכזר, עד שאמרה לי — די, אני לא אוהבת מג'הול. ואז הבנתי שגם אני לא.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ