דני בר-און
דני בר-און
דני בר-און
דני בר-און

פתאום החלטתי להסתכל לתפריט של הלואו־קוסט בלבן של המוצרלה. הרגשתי כמי שמעיין בכתבי הקודש של כת השטן. איזו בגידה. הרי בטרמינל הצטיידתי בבקבוק מים מינרליים קטן (רק 12 שקל) וכבר החלטתי שאם יהיה צורך, אשתה מים מהברז בשירותים. או שתן. או שאבקש כוס קרח בחינם ואחכה שהיא תפשיר, כמו הנוסע הסינגפורי ההוא שזכה באחרונה לתהילה ויראלית. בקיצור, הייתי נחוש לא להוציא יורו־סנט אחד באוויר, גם אם זה יעלה לי בחיי. הרגשתי כמו בפעם ההיא שבה ירדתי מהרכבת בדלהי לראשונה. הזהירו אותי שבירת הודו היא בירת הרמאויות ושתחנת הרכבת היא המקום הכי גרוע. לכן פרצתי לרציף עם המוצ'ילה שלי נחוש וממוקד כמו אחד מ"אריות הים" בפשיטה לילית בעורף דאעש. על כל מי שפנו אלי, חלקם עם הצעות לגיטימיות לגמרי, נבחתי "נאהי", כלומר "לא" בהינדי, לפי השיחון בלונלי פלאנט.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ