למדתי לאכול חריף ואף רקדתי למוסיקה מזרחית. איך אפשר לומר שאני לא־עממית?

כל חיי ניסיתי להפוך לאחת מהחבר'ה, עד שגיליתי מה הבעיה האמיתית

נרי ליבנה
נרי ליבנה
איור: איתן אלוא
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נרי ליבנה
נרי ליבנה
איור: איתן אלוא

לפני זמן מה, במהלך פגישה מקצועית, נאמר לי שאני לא משדרת עממיות. כמעט נפלתי מהכיסא, כמו שאומרים. אחת מאמונותי לגבי עצמי היא שאני מסוגלת לדבר עם כל אחד. היו לי די הרבה הוכחות לכך במשך השנים. בפרט בשנה האחרונה, כשמצאתי את עצמי שבויה במשך כמה שבועות בבית אחד בנוה אילן עם יותר מעשרה אנשים, רובם ככולם שונים לגמרי ממני בהשקפות עולמם, בנסיבות חייהם, בהעדפותיהם התרבותיות ואפילו בטעמם באוכל, ולא מצאתי שום קושי מיוחד לתקשר עם רובם ורוב הזמן גם הצלחתי להתאפק מלתקן להם שגיאות בעברית. בכל יום שישי נכחתי בקידוש, אמרתי "אמן" במקומות הנכונים, למדתי לאכול אוכל חריף מדי, ופעם־פעמיים אפילו מצאתי את עצמי למרבית המבוכה רוקדת (אני! רוקדת!) לצלילי מוזיקה מזרחית. איך בכלל אפשר לומר עלי שאני לא־עממית?

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ