דני בר-און
דני בר-און
דני בר-און
דני בר-און

לפעמים אני תוהה איך היו נראים חיי ללא המרדף המתמיד אחרי חלב סויה במחיר סביר. איזו מחשבה מוזרה: ללכת לסופר השכונתי ופשוט לקנות קרטון. בלי לדוג מבצעים, בלי לנסוע בלילות לרשתות מוזלות בקצה העיר, בלי לנסות לעבור בקופה עם 21 קרטונים ולהיעצר בחשד שהכמות מסחרית ולא לשימוש עצמי. כשהמצבור גדול אנחנו רגועים, אבל כשיורדים מתחת לקו השחור הלחץ גובר. אם איכשהו כל המאמצים כשלו ונשארנו בלי כלום, אני קונה חלב במכולת ב–15, 16 ואפילו 17 שקל היחידה. לפעמים זה עובר את גבול ההזיה, שעומד כעת על 18 שקל. או־אז משתלטת עלי תחושה של תבוסה מוחלטת, שמלווה במעין השלמה מתוקה. אני מקבל את עול מלכותו של היבואן הבלעדי, מפיל את עצמי בפני כוחות עלומים שחזקים ממני עשרות מונים. כמו באחד מהמנוני הרוחניקים (מילים ולחן מידבק: שי בן צור): "הנה אני/ כולי שלך/ עשה בי כרצונך/ באתי ריק/ אני נכנע/ לבי נתון לחסדך". בראש מורכן ובלב טהור אני משלם את מחיר ההשפלה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ