ניסיתי לחפש משמעות חדשה לחיי. ואז הגיע הבלאק פריידי

פרופ' יורם יובל פקד עליי להיגמל מסיפוקים מיידיים. אז איך קרה שבסיבוב קצר ברחוב קניתי פתאום פסנתר?

נרי ליבנה
נרי ליבנה
איור: איתן אלוא
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נרי ליבנה
נרי ליבנה
איור: איתן אלוא

לפני 15 שנים כתבתי ספר על התמכרות לקניות. סברתי אז שבעצם כתיבתו נגמלתי מההתמכרות ההיא, אלא שדי מהר הבנתי שבזמן הכתיבה האינטנסיבית פשוט לא היה לי זמן לצאת לקניות. מההתמכרות, שהיא בעצם ההתנהגות הצרכנית הרצויה בעיני מי שמנהלים את המשק, הבנקים ומשרדי הפרסום, אי אפשר באמת להיגמל. אי אפשר להחליט שלא לקנות כלום — כל אחד חייב לקנות אוכל, טואלטיקה, חשמל ומים. לכל היותר אפשר לפתח יותר מודעות לגבי עצם ההתמכרות. כמו בעוד תחומים, המודעות מנטרלת במידה ידועה את ההנאה הרגעית שבמימושה של ההתמכרות, וכך או אחרת גיליתי בשנים האחרונות שאני מסוגלת לנסוע לחו"ל בלי לקנות כלום (חוץ מכל מיני דברים שאי־אפשר שלא לקנות משום שהם זולים שם כל כך). גיליתי גם שהבילוי בחנויות הופך למשעמם, ושיש לי ממילא יותר מדי בגדים בארון, חלקם כאלה שלא נלבשו אף פעם וחלקם כנראה גם לא יילבשו. גיליתי שגם אם אני לוקחת לנסיעה של עשרה ימים רק מזוודה קטנה למטוס, עדיין יתברר בסוף הטיול שלקחתי איתי יותר מדי בגדים. אבל מה שלא היה מוכר לי אז, לפני 15 שנים, הוא עניין ה–fear of missing out, או FOMO, הפחד מלהחמיץ. זו אחת המוטיבציות השכיחות להחלטות בלתי־תבוניות בעליל, למין אכול ושתֹה כי מחר נמות בולמוסי. עכשיו, כשכדור הארץ עומד לכלות את עצמו, ועוד קודם לכן אנחנו עלולים להתכלות במלחמה מיותרת שיכריז עליה הנאשם מבלפור כדי להציל את עצמו, היש זמן נכון יותר לחוש בו fomo? ברור שאין. העבר כבר התרחש, העתיד מפחיד מאוד ואין לנו אלא לחגוג את ההווה על ידי אורגיה של סיפוק תאוות קטנות כגדולות.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ