לרוכבי האופניים נשאר רק לבחור איך הם רוצים לסכן את חייהם

גם אחרי רבע מאה של סלילה, שבילי אופניים בישראל מסתיימים בלי התראה ומתחדשים בלי היגיון. אם מומחי תחבורה לא מפצחים את חידת השביל הנעלם, מה נאמר אנחנו, אזובי המדרכה?

מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דני בר-און
דני בר-און

מחקרים מצאו שהדרך המהירה ביותר לעורר משטמה באדם היא לשלוח אותו לרכוב בשביל אופניים שמתאדה בלי שום הכנה מוקדמת. החוויה מוכרת לכל מי שרכב בעיר ישראלית: מצאת סוף־סוף שביל יפה, סלול היטב, חלק ומפנק, התקדמת בו בהנאה ובביטחה, ואז הוא פתאום נגמר. לפעמים זה קורה באופן מעודן: מלבן האספלט הארוך והצר המיועד לאופניים מגיע לקצו. אחריו — רק מרצפות אקרשטיין ושובל ארוך של אי ודאות. מתכננים שאוהבים סופים סגורים יותר דואגים שיצויר קו אופקי החותם את המלבן, ואומר — עד כאן. והכי אני אוהב את הנתיב הצר שמצויר בצד הכביש, שלפתע תופס זווית חזקה לעבר אבני השפה של המדרכה ונבלע בהן. מה בדיוק אני אמור לעשות עכשיו? לעלות עם האופניים על המדרכה? להמשיך בכביש? להתאבד?

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ