הייתי עבד נרצע של אפליקציות הניווט, ואז הבנתי איך באמת הן עובדות

התרגלנו לחשוב שלעלות לכביש בלי ווייז זו משימת התאבדות. אבל לפעמים קל יותר בלעדיה

דני בר-און
דני בר-און
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דני בר-און
דני בר-און

בבוקר מעונן, בפינת הרחובות רמב"ם וגלוסקא בגבעתיים, הבנתי שאין לי מה להפסיד. החלטתי למרוד בתוכנת הניווט. מבחינת האלגוריתם של גוגל מפות, זה היה עוד יום בחדר השרתים, ואני הייתי עוד נתון שהתגלגל בין שורות הקוד האינסופיות אל הפתרון שנתפר עבורי — פנייה שמאלה לעבר צומת עזריאלי, שאת הפקק בו בשעה זו (ובכל שעה כמעט) אפשר לראות גם מהחלל. לא אציית, אמרתי לעצמי, גם אם יהיה זה הדבר האחרון שאעשה. המשכתי ישר. כשהאפליקציה הבינה מה עשיתי, לקח לה רגע לבלוע את העלבון, ואז — להפתעתי — היא קיצרה את זמן ההגעה המשוער בכמה דקות. כרגיל, קיללתי בקול: תגידי, ישות דיגיטלית מצחינה, לא יכולת לחשוב על זה בעצמך? רגע של שקט מתוח עבר על שנינו, ובצומת הבא היא שוב הורתה לי לפנות לעבר הקוראלס שנקרא דרך השלום. רגע, חשבתי. אם לפני רגע האפליקציה עצמה הודתה שהרווחתי מכך שהמריתי את פיה, למה שאקשיב לה עכשיו? לקחתי את הגלולה האדומה. העיניים שלי נפקחו.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ