פחי המיחזור הכתומים היו אמורים לחולל מהפכה. אז למה הם נשארים ריקים?

ברמה האישית, פח האריזות הכתום הוא מקלחת לנפש. ברמה הארצית הוא כישלון מביך

דני בר-און
דני בר-און
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דני בר-און
דני בר-און

אני צריך הרבה יותר מעמוד כדי לשפוך את כל הרגשות שיש לי כלפי הפח הכתום. הגדרתו, "כלי אצירה לפסולת אריזות", דלה כל כך. עבורי הוא משאת נפש, הוא תשמיש קדושה, הוא איתקה, חוף המבטחים. אבל לפני איתקה ישנה הדרך, שעלולה להיות קשה ורצופת מהמורות. כשגרתי ביפו לא היה פח כתום ברדיוס של קילומטרים, אבל פשוט לא הייתי מסוגל לקחת, למשל, מכל טחינה ריק מפוליפרופילן לבן, טהור ובתולי, ולשים אותו בפח הירוק. אז נשאתי אותו בתיקי שבועות וחודשים, עד שהזדמנתי לחלקים המטופחים יותר של העיר. שם פלשתי לחצרות בתים ופרקתי את צרורות הכלים המשומשים שלי בפחי זרים. גל של הקלה עצומה שטף אותי.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ