דני בר-און
דני בר-און

מספיק להתבונן בפחי הזבל שחוסמים את המדרכות כדי להבין את מעמדך בעיר. רוחב הרחובות הקטנים בשכונה שלי הוא כעשרה מטרים: כל מדרכה כמטר וחצי, שתי רצועות החניה תופסות כמעט שני מטרים כל אחת, ובאמצע נתיב למכוניות שרוחבו כשלושה מטרים. כלומר, 7:3 לטובת המכוניות, אם לא מביאים בחשבון את העובדה שעל המדרכה יש גם עמודי חשמל, עצים, ארונות חשמל, ועל הכביש — לא. אלה תנאי הפתיחה הבסיסיים: לפני בוא האוטו הזבל, מצבם של הולכי הרגל מחמיר. כמו שרוטב צריך לחכות לפסטה, הפחים מחכים לו ולא להפך, כדי לצמצם את עיכוב התנועה למינימום. עובדי העירייה שמים את הפחים — אלא מה — על המדרכות ובניצב לכביש, תנוחה שמבטיחה שיעור חסימה מקסימלי. הולך רגל שיש לו בעיה עם זה מוזמן לרדת עם ההליכון, עגלת התינוקות, כיסא הגלגלים, או מה־שזה־לא־יהיה שלו, לכביש.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ