כמה חבל שאני לא יודעת לבכות כשצריך

נרי ליבנה
נרי ליבנה
איור: איתן אלוא
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
נרי ליבנה
נרי ליבנה
איור: איתן אלוא

אחת המגבלות הגדולות שלי כאישה היא שאינני יודעת לבכות ליד אנשים. כלומר, אין לי בעיה להזיל דמעות חינניות כשאני צופה בסרטים דוגמת "מגנוליות מפלדה" או אפילו בפרסומת למרק עוף בשורה "תמיד חוזר אלייך, אמא", או כשספורטאי כלשהו, נניח זורק דיסקוס שכלל איננו מעניין אותי, זוכה במדליה אולימפית. רגשנות דווקא יש לי בשפע ודמעות הולמות אותי ומבליטות לי את העיניים. אבל אפשר לספור על אצבעות הידיים את מספר הפעמים שבהן בכיתי בכי אמיתי, עם סנטר רועד ושפתיים מתעוותות ונזלת. עבור אישה מדובר במגבלה, משום שבלא־מעט אירועים בחיי ובעיקר במערכות היחסים שלי עם בני זוג או אפילו מעסיקים, מוטב היה לו הייתי פורצת בבכי ומתמוטטת על הכתף הקרובה, במקום להתקשח ולהפוך לשנונה להחריד על מנת לטשטש בכוח את הרושם שבזה הרגע חרב עליי עולמי בפעם המי יודע כמה. וכך, בשעה שכל מה שנחוץ לי באותו הרגע הוא חיבוק והבטחה שהכל יהיה בסדר, היושב/עומד/שוכב לידי נרתע מהדמות הכה־קרירה וחריפת הלשון שהפכתי להיות.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ