היהודים בגלות תמיד ברחו מהפריץ אבל הפריץ הוא נתניהו

נרי ליבנה
נרי ליבנה
איור: איתן אלוא
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
נרי ליבנה
נרי ליבנה
איור: איתן אלוא

כשהייתי בקורס קצינות, שהיה באופן מפתיע פרק הזמן הנעים ביותר במהלכו של השירות הצבאי נטול המשמעות והחשיבות שלי, התבקשנו לעבוד בצוותים על מה שנקרא אז "נושא אישי". אני ציוותתי את עצמי לקבוצה שעסקה בנושא "מיהו יהודי", נושא שבשנות ה–70 היה מאוד טרנדי. הגעתי לצבא כצעירה בעלת יומרות פילוסופיות, כלומר, שאפתי להיחשב לפחות בעיני עצמי כאדם עמוק שלחיבוטי הנפש שלו ישנה איזושהי משמעות מעבר למערבולת רגשי הנחיתות והיוהרה שמאפיינים את ייסורי גיל ההתבגרות. רציתי להפוך למשכילה במובן האירופי הישן, ללמוד הכל סתם כדי לדעת. התלבטתי בין אגואיזם נאור סטייל איין ראנד לאקזיסטנציאליזם. הערצתי את ז'אן פול סארטר, את זיגמונד פרויד. הייתי מאוהבת בדמותו של פרדריק שופן וחלמתי להתחתן עם ארתור רובינשטיין. האזנתי אך ורק למוזיקה קלאסית, קראתי באופן בלתי־שיטתי כל ספר פילוסופיה או שירה שהצלחתי למצוא וביססתי לעצמי דימוי של בחורה מתוסבכת. חשבתי שלהיות מתוסבכת פירושו להיות מעניינת או מורכבת.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ