שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

לפעמים לא יודעים הכל

במחנה הפליטים בלאטה יודעים שבישראל אף אחד לא 
מדבר עליהם. אבל הם מדברים על ישראל. על רבין, על נתניהו, על הבחירות וגם על בתי הסוהר ובתי החולים. 
הם מדברים על המקומות שמהם באו. על האדמות שנותרו מאחור ועל השיבה. פרק 1 בסדרה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
החייל שחור השיער סיפר: "הם הסתערו עלינו עם סכינים שלופות וטירוף בעיניים"

נער בגופייה כורע על ברכיו על חלקת אדמה בצד הכביש. עיניו קשורות במטפחת, גבו כפוף, ראשו מורכן, ידיו כפותות מאחורי גבו. זרועותיו נראות חזקות ושריריות. השמים מעליו רעננים וכחולים, ומסביב הר גריזים ובתי הכפר הפלסטיני בּוּרִין, והרחק משם גבעות ירוקות בוהקות באור השמש. חיילים עומדים סביבו, נשק דרוך בידיהם. מכוניות חולפות. אף אחת לא נעצרת. מהמכונית שלנו לא שומעים קולות והתמונה נראית משונה: הנער, החיילים, אף אחד לא זז, הכל כאילו קפא. אנחנו יוצאים מהמכונית והחיילים מסתערים עלינו בצעקות: "שטח צבאי, עופו מכאן מיד!" שוב ושוב אנחנו שואלים מדוע הנער כפות, והחיילים בשלהם. הצלם חולף על פניהם בריצה ומצלם את הנער, החיילים ממהרים בעקבותיו ואחר כך הם מוותרים, מבקשים שייסוג — עוברים במהירות מפקודה צעקנית לבקשה ידידותית, נראה שהנהלים לא באמת ברורים להם או שאין באמת כאלה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ