שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

בריכות השחייה הישראליות — מהימים של קרטיב הלימון לימי ההיפר־צרכנות

בראשית היו בישראל בריכות יפות וצנועות שהשתלבו בנוף שסביבן. אחר כך הגיעו אלה הגדולות בקיבוצים שניקרו את עיני העירוניים. הבריכות הקטנות עם קרטיב הלימון התחרו בשנות ה–80 וה–90 בבריכות הקאנטרי קלאב שהפכו לסמל סטטוס, ואילו הבריכות שנועדו לשרת את השחיינים המקצועיים נאלצו לחלוק את המותרות האלו עם המתרחצים. על מסלול שתחילתו בבריכה פרטית בחיפה וסיומו באזורי קניות מסחריים המשלבים בתוכם גם בריכה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בריכה בקיבוץ כפר גלעדי, 1965
בריכה בקיבוץ כפר גלעדי, 1965 . "אם קיבוץ אחד עשה, מיד הקיבוץ ליד רצה גם", מספר בנו של האדריכל משה גלפזצילום: יהודה דורפצאון / פלפוט, רפרודוקציה: דודו בכר

"לא היה לנו מקרר, לא היה לנו טלפון, אבל היתה לנו בריכה. זה היה ב–1958, כשעברנו לכאן מרחוב הציונות", נזכר ליאור גלפז בבריכה שתיכנן אביו, האדריכל משה גלפז שמת ב–1991. הבריכה ממוקמת עד היום בביתו ברחוב הסביונים המשקיף אל נוף מפרץ חיפה והוא משתמש בה באופן יומיומי כמורה לשחייה. "היא בת יותר מ–50 והיא עדיין הבריכה הכי גדולה ברחוב", הוא מתאר בחיוך את הבריכה הצנועה, שהיא היחידה ברחוב, ועל כן זכתה בכתר. גלפז האב נולד ב–1914 בווינה בשם מקס קלפוס. הוא הגיע לארץ־ישראל מפולין ב–1932, כשחיין ושחקן כדורמים ובחר להכות שורש. בשנות ה–40 למד ארכיטקטורה בטכניון והפך למתכנן המיתולוגי של בריכות השחייה בישראל.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ