וינה - סיפור קצר על משפחה, אהבה מרחוק והכמיהה לוויי־פיי

דוד שלי אסף את אמא שלי ואותי משדה התעופה של אוסטריה והסיע אותנו לווינה. נכנסנו לרחוב פאזאן־גאסֶה, שבו הוא ודודה שלי גרים כבר עשרים שנה. כשגררנו את המזוודות שלנו לכיוון הבניין שלהם עברנו ליד חנות בגדים של זקנות ומהמשך הרחוב הזדקרו שלטים של מזנונים טורקיים. דודה שלי לא השתנתה בכלל. היא נשארה אותה אשה שמחה ושתלטנית שמדברת בטון נחרץ, גם כשהיא מדווחת לך דברים שאין מה להיות נחרץ לגביהם, כמו מה השעה. כשהגענו היא התרוצצה ברחבי הסלון והמטבח בתזזית לוגיסטית של קבלת אורחים. זכרתי את הדירה שלהם עוד מהביקור האחרון שלנו אצלם, שהיה לפני שבע־עשרה שנה. היו להם שני סלונים; לא הבנתי איך משמישים שני סלונים.