חוה הופה, היורשת של כתבי קפקא, מספרת איך נותרה חסרת כל

לאורך כל שנות המאבק המשפטי נגדה שמרה חוה הופה, יורשת עיזבונו של מקס ברוד, על שתיקה. כעת, משנחלה הפסד צורב, היא מדברת על התסבוכת המשפטית שהותירה אותה חסרת כל, ומתעקשת שהמניע שלה אינו כספי ושנעשה לה ולהיסטוריה עוול נורא

הילו גלזר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
חוה הופה
הילו גלזר

בדצמבר האחרון, ביום שבו קבע בית המשפט העליון שהכתבים שמוטמנים בכספות שלה יועברו ללא דיחוי לידי הספרייה הלאומית בירושלים, ניגשה חוה הופה לסַּפָּר שלה וביקשה שיעשה לה קרחת. "כי מבחינתי מדובר באבל ורציתי להרגיש אותו על עצמי, לתת לו סימון", הסבירה בפתח פגישה עמה שהתקיימה לפני שבועות אחדים. הספר לא נעתר בקלות לבקשתה החריגה. "הוא אמר שהוא לא מסוגל לעשות את זה, שהוא לא יוכל לישון בלילה", היא מספרת. על כן המתינה אצלו עד שעות אחר הצהריים. אחרי הכל, מהן כמה שעות במספרה לעומת תשע השנים שארך המשפט ש"גזל את חיי". בניגוד לעמידות הכמעט פנאטית שהפגינה מול הדלתות הנטרקות של טחנות הצדק — ערעור, ערעור נוסף ובקשה לדיון שני, שכולם נדחו — במקרה הזה הסבלנות השתלמה. השיער הגזוז בגון חלודה הוא כעת מרכיב בולט — אף שלא יחיד — בהופעתה יוצאת הדופן של הופה בת ה–82. לבית הקפה היא נכנסת עטופה שכבות של בגדים בלויים ("אין לי ברירה, אין לי חימום בבית") ואוחזת שקית ניילון של קופיקס שמתוכה מבצבצת שקית במבה ("אני חיה מלחם וקופסאות שימורים"). מרכיב חשוב נוסף הוא השיניים החסרות, שהן לשיטתה ראיה חותכת, מתריסה, לעוניה המרוד. "אני יודעת שמסתכלים עלי, אבל אין לי יכולת לתקן אותן. אז אני כבר הולכת ככה, בלי להתבייש".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ