בעקבות האף האדום: פרויקט צילומי ליצנים לפורים

חג פורים הוא הזדמנות טובה להכיר את עולמם השמח־עצוב של הליצנים

תומר אפלבאום
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דרור טמיר
תומר אפלבאום

בתור ילד ניהלתי מאבק עיקש על עמדת ליצן הכיתה, משבצת נחשקת חברתית, שמזכה אותך במידה שווה של גלי צחוק מחבריך לכיתה וגלי כעס מהוריך. גם היום, באופן מודע יותר, הפוזיציה של האידיוט חביבה עלי. בין הפרעת קשב לחוסר הטקט הטמוע בי, אין לי כל כך ברירה, אלא לחבק את הליצן שבי.

כדי להבין את עצמי קצת יותר טוב, יצאתי לפגוש כמה אנשים שלוקחים את הליצנות ברצינות. אחד הליצנים שפגשתי נחשב על ידי רבים לאבי הליצנות בישראל: אברהם דנא, בן 81, שקיבל לאחרונה פרס מפעל חיים מאמ"י על פועלו כאחד מראשוני יוצרי תיאטרון הרחוב בארץ. בין השאר, ייסד דנא את תיאטרון דאטא, בית ספר ללימוד תיאטרון ובימוי. עבורו, ליצן הוא קודם כל שחקן, אבל כזה שלא זקוק לריאליזם פסיכולוגי, שלתפיסתו רק הורג את הליצן. "הליצן הוא כאן ועכשיו ומיד!" אומר דנא בלהט, "הוא לא צריך שום תהליכים פסיכולוגיים. הדמיון שלו פגז! הוא מסוגל לעבור מצחוק לבכי, בינג! זה מה שנותן לו את העוצמות הרגשיות, שהוא הופך את הדבר הכי כואב לחיובי, כואב לך בבטן — איזה כיף! אתה יודע שאתה חי!"

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ