"זו לא להקה, זה בית משוגעים קטן"

הם ניגנו על אסלות במקום על גיטרות, העדיפו להופיע במוסד פסיכיאטרי מאשר במועדון ובאחת ההופעות הבריחו את הקהל בגז מדמיע. כ–30 שנה אחרי הקמת הלהקה "שרמוטה מעופפת בהרים" מסביר המייסד בוריס סבירסקי למה מעולם לא רצו להצליח, ומספר על הפרויקט הבא שלו: שיחות עם חייזר

רועי צ'יקי ארד
רועי צ'יקי ארד
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
בוריס סבירסקי
בוריס סבירסקיצילום: רמי שלוש

30 שנה אחרי שייסד את להקת שרמוטה מעופפת בהרים (להלן שמ"ב), ובוקר לאחר יום הולדתו ה–57, אני יושב על מיטת היחיד בביתו של בוריס סבירסקי, הנודע גם בשם הבמה בוריס סוויסא. הוא מתגורר בצד החרדי והמוזנח יותר של שכונת הדר החיפאית, בין מועדון לווטרנים רוסים לבין חנות לממכר כיפות מנגנות. את מחצית משטחה המצומצם של הדירה ממלא מחסן שבו יצירות האמנות המרובות של סבירסקי צוברות אבק, וקשה לשני אנשים להידחק לתוכו. בכל זאת אנחנו מבקיעים למסדרון צר, צמוקים בין גבעות הקנבסים, המכשירים האלקטרוניים והספרים שמצא ברחוב. סבירסקי חובט קצת במחבתות ובסירים שהם חלק ממערכת כלי הקשה, ואז שולף ממדף נסתר את הפאראנואידיקו. לצד "הספידיקו המשגע" וה"אינטרקוסמיק" שהתאפיין בצליל התקפה אווירית סילונית, זהו אחד מכלי הנגינה שבהם השתמשו חברי שמ"ב, שהעדיפו לנגן באסלות עם מיתרים ולא בגיטרות מבהיקות מהניילונים.

תגובות