כל מה שמותר לי לספר על איך כמעט הצטרפתי לבונים החופשיים

חלמתי להתגייס למסדר החשאי אבל לא עמדתי כמעט באף אחד מתנאי הסף

הבונים החופשיים
צילום: מוטי מילרוד
מורן שריר - צרובה
מורן שריר
מורן שריר - צרובה
מורן שריר

יום אחד לפני שנים, כשהייתי נער, נתקלתי בגבר קנדי עם שפם מרשים וטבעת מרהיבה. זה היה במשביר לצרכן, חיכיתי שאמא שלי תגמור את הקניות ואיכשהו התגלגלה שיחה ביני לבין האדם הזר. הוא סיפר שברח מקנדה בעקבות גילויי אנטישמיות. הופתעתי. לא ידעתי שיש אנטישמיות בקנדה. "כן", השיב הגבר, "הנאצים בקנדה הם הגרועים ביותר". הוא סיפר לי שיום אחד הלך באחת השכונות הקשוחות של אוטווה (לא ידעתי שיש שכונות קשוחות באוטווה) כשכמה ניאו־נאצים הקיפו אותו ולבסוף הכו אותו עד אובדן הכרה. הם לקחו ממנו הכל מלבד הטבעת, שלא הצליחו להסיר מהאצבע שהתעקמה מהמכות. כעבור שלושה ימים הוא התעורר בבית החולים. האחות סיפרה לו שלא מצאו עליו שום מסמכים (הארנק נגנב) אבל היא זיהתה את הקישוט שעל הטבעת שלו. זה היה הסמל של הבונים החופשיים, ארגון שאליו השתייך גם בעלה. היא הזעיקה את בעלה, שהביט בחריתה שמאחורי הטבעת ויצר קשר עם הלשכה שעמה נמנה אותו זר שבור־עצמות. "מאותו רגע ועד שהשתחררתי מבית החולים", סיפר לי הזר הקנדי, "האחים שלי מהלשכה לא זזו ממני. הם החליפו משמרות ליד המיטה שלי, הביאו לי מאכלים חמים ושוקולד".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ