כשבתי בת התשע ביקשה לרקוד על עמוד

נאלצתי לבחור בין הסבר מגומגם על האסוציאציות שהתחביב מעורר לבין צייתנות שקטה. חצי שנה מאוחר יותר ליוויתי אותה לאליפות ישראל במה שמכונה כעת "ספורט על עמוד", ומועמד להיכלל באולימפיאדת טוקיו

שני ליטמן
שני ליטמן
צילום: מגד גוזני
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ילדה מתחרה באליפות
ישראל בספורט על עמוד.
חס וחלילה לקרוא לזה ריקוד
ילדה מתחרה באליפות ישראל בספורט על עמוד. חס וחלילה לקרוא לזה ריקודצילום: מגד גוזני

כמו הרבה הורים, גם אני קיוויתי להגשים דרך בנותי את כל הדברים שלא הספקתי לעשות בילדות או שקוצר הראות לא איפשר לי להבין כמה כדאי להשקיע בהם. הכיוונים היו די בנאליים. חשבתי, למשל, שהן ילמדו להיות פסנתרניות וירטואוזיות או יעשו קריירה בתור רקדניות בלט או שחקניות כדורגל. אבל כידוע, הכל עניין של מודלים. אולי הייתי צריכה לקחת אותן ליותר קונצרטים, מופעי בלט או משחקי כדורגל. במקום זה נתתי להן לצפות בטלוויזיה. הן התמכרו לריאליטי תחרות ריקודים. וכך יצא שלפני כמה חודשים פנתה אלי זהר, אז בת שמונה וחצי, תלתה בי את עיניה הגדולות והנחושות ואמרה בפסקנות — תמצאי לי חוג לריקוד על עמוד.