שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

"שיסגרו את המכינה": ראיון עם אביה של אילן בר שלום, שנספתה באסון השיטפון

מאז שנספתה בתו אילן בשיטפון בנחל צפית, אוריאל בר שלום לא יכול לשקוט. הוא דורש מראשי מכינת בני ציון, שבה משפחתו היתה מעורבת במשך שנים, לקבל אחריות ולסגור את המכינה. אם לא יופקו לקחים, הוא מזהיר, הטרגדיה הבאה בדרך

שני ליטמן
שני ליטמן
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אוריאל בר שלום. "אין לי תקווה, רק חרדות"
אוריאל בר שלום. "אין לי תקווה, רק חרדות"צילום: מגד גוזני

כשאוריאל בר שלום נזכר בנסיעה הארוכה ההיא לערבה, ביום השיטפון, הפה שלו מתייבש, בדיוק כמו אז. הוא משחזר את השעות שלפני, השעות שבהן היתה לו עדיין תקווה שבתו אילן ניצלה, אבל האימה כבר זחלה מתחת לפני השטח והגוף הגיב בהתאם.

זה התחיל בשעות אחר הצהריים, כשאמה של אילן, רותם, התקשרה להגיד לו שקרה משהו ושהיא נוסעת לכיוון הנחל. "רבקה, אמא של רותם, קיבלה הודעה שקרה משהו. היא התקשרה לעומר, אח של רותם, ורותם התקשרה אלי. אמרתי לה שאני אסע לסורוקה, כי שמעתי שלשם מפנים את הפצועים". רותם, אחיה עומר ובן זוגה יאיר נסעו דרומה ובאמצע הדרך החליטו שאין טעם לנסוע לאזור נחל צפית, כי שמעו שהכבישים סגורים, וגם הם פנו לסורוקה. הם הגיעו לבית החולים בבאר שבע לפני אוריאל. "כשהגעתי לסורוקה אמרו לנו שלא יגיעו עוד פצועים ושאת הניצולים מפנים לעין תמר ואת ההרוגים לאבו כביר. סיכמנו שרותם והחבר שלה יסעו לאבו כביר, ועומר ואני נסענו לעין תמר. בשלב הזה עומר התעקש שאני לא אנהג יותר. הוא נהג במקומי. הדרך לעין תמר היתה חסומה, אז נסענו לחדר הפיקוד בבית הערבה, כי שמענו שיש נעדרת ונערכים חיפושים". הכביש בדרך לבית הערבה היה מלא אבנים וסחף וחול. בר שלום ביקש להצטרף לחיפושים, והמחלצים אמרו שמזג האוויר מחמיר והחושך יורד, וממילא החיפושים לא יתנהלו רגלית, אלא עם מסוק. עומר ואוריאל התחילו לנסוע חזרה צפונה. "כשהיינו בדרך, רותם התקשרה מאבו כביר ואמרה שקראו לה לזהות את הגופה. ואני לתומי חשבתי שאם קוראים לה לזהות, זה אומר שעוד לא זיהו. כלומר, יכול להיות שאילן בעצם לא שם. אמרתי לעצמי, אוקיי, קראו לה, אז היא צריכה לעבור בין הגופות ולחפש. בדיעבד, כמובן, זה לא היה נכון".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ