לעלות על הגג של עזריאלי ולאיים שאני קופצת

מסתגרת בביתה, נרדמת רק בעזרת כדורי שינה וסובלת מפוסט־טראומה. אתי אלטמן, מייסדת עמותת "תנו לחיות לחיות", משלמת את המחיר על שנים של מאבק למען בעלי החיים ומגלה מה תוכנית הגיבוי שלה במקרה שלא תצליח לגייס תרומות

הילו גלזר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
אתי אלטמן
צילום: תומר אפלבאום

בימי הקיץ, כשאתי אלטמן נשכבת לישון, השמש עדיין לא שוקעת. בכל זאת היא משאירה את המנורה שליד המיטה דולקת, "כי אני לא יכולה להתמודד עם החושך, הוא מביא לי מחשבות איומות על מוות". את ביעותי הלילה גם האור לא מצליח לגרש. "אני רואה מולי עיניים של פרות, של עגלים, עם מבט כזה שמדבר אלי, זוועות".

אלטמן, ממייסדות "תנו לחיות לחיות" (תל"ל) ודוברת העמותה, ידועה כדמות נמרצת וססגונית, אבל בתקופה האחרונה, היא מגלה, עולמה משוח במשיחות מכחול שחורות. לא מזמן, בגיל 71, החלה ליטול ציפרלקס. "זה מקל עלי את תחילת היום", היא מספרת בפגישה עמה שמתקיימת בצהרי היום בביתה הריק, הלבן, בצפון תל אביב. "זה המנזר שלי, פה אני מסתגרת". את הסימפטומים הללו — הפרעות השינה, הקושי לצאת מהבית והמצוקה הנפשית החונקת — פירטה אלטמן לאחרונה בפגישה אצל רופאה פסיכיאטרית. לדבריה, "האבחנה שלה היתה שאני סובלת מפוסט־טראומה".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ