שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

כילד בשואה נאחזתי בחיים. היום אני בוחר לוותר עליהם. בין השניים אין שום קשר

ישראל נימרק, בן 82, חולה בסרטן ובוחר שלא לעבור טיפולים. אין לו עניין לסחוט עוד רגע בשביל לראות עוד קרן שמש או להחזיק מעמד עד שהנכד ישתחרר מהצבא

נוגה קליין
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ישראל נוימרק

נולדתי בוורשה ב–1936. השואה בשבילי זה לא דבר ערטילאי, חוויתי אותה באופן המוחשי והטראומטי ביותר. ילדות מייסרת בצורה שלא תיאמן. היינו משפחה אמידה. ב–1939 נסענו לנופש בעיירה סמוכה ושם נתקענו. אבא שלי נסע הביתה בשביל לנסות להציל את הרכוש ולא חזר משם. אני, אמי, אחי ואחותי הבוגרת נשלחנו לגטו. ברחנו לפאתי יער ושיירה של גרמנים תפסה אותנו. בדיוק התפצלנו. אני הלכתי להביא מים, ואחותי הלכה לחפש שיירי מזון בפחי אשפה. ראיתי ממרחק של 40 מטר את אמא שלי מתחננת, "יש לי עוד שני ילדים", ואז איך יורים בה ובאחי. אני ואחותי הסתפחנו לקבוצת ילדים וכל יום מצאנו מסתור אחר. הייתי הקטן שבחבורה. כיוון שלא היו לי נעליים נורמליות, הלכתי הרבה יחף בשלג וכתוצאה מזה התפתח לי נמק. שנה וחצי לא יכולתי ללכת ונאלצתי לזחול. תחשוב מה זה בשביל ילד בן שש לחזור לזחול. הייתי מוצא מסתורים ארעיים במלונה של כלב, בחדרי מדרגות, בבתי שימוש. גם לזחול נעשה לי קשה ושיכנו אותי באיזה בית עזוב לבד. יש לי הבזק של זיכרון, שעבר שם רופא פולני שאמר שאם לא יקטעו לי את הרגליים אין לי סיכוי לשרוד כי הנמק יתפשט. ואני אמרתי, "לא, בלי שתי הרגליים אין לי טעם לחיים". ובאמת, באורח פלא נרפאתי, בלי טיפול. רק כמה אצבעות היה צריך לקטוע אחר כך, אבל זה לא מגביל אותי בכלום.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ