שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

לקח לי מאה שנה ללמוד איך להיות שמחה. פעם לא הייתי חכמה, והחוכמה הביאה איתה יכולת לשמוח

חייה לצד האלוף דן אבן היו מלאים באהבה עמוקה, אך גם כרוכים בקושי רב. בגיל 101 כמעט, דורה אבן ממש לא מוכנה למוות, ונעצבת על כך שהשנים פגעו לה דווקא בהומור

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דורה אבן
דורה אבן

אהבתי לצאת עם בנים, ולא הייתי ילדה כל כך טובה באופן כללי. די מוקדם הבנתי שאני צריכה לעלות לארץ. עזבתי לבד את ליטא, ועליתי עם עליית נוער. ההורים שלי מאוד לא אהבו את זה, אבל לא היתה להם ברירה.

בגיל 17 וחצי הגעתי לארץ. הגעתי ישר לקיבוץ גבעת חיים בשנת 1936. שנאתי את הקיבוץ, כי הכל שם היה מלא בחול והיו שירותים טורקיים, כלומר, היה אפשר רק לעמוד. אבל אחרי שלושה ימים ראיתי פתאום מרחוק איש אחד חתיך על סוס לבן. שאלתי מי זה, וענו לי "זה הגנרל שלנו". הוא היה ממונה אז על הביטחון בכל עמק חפר. ברגע שראיתי אותו, הבנתי שאני כבר לא יכולה לעזוב את הקיבוץ. האיש הזה היה דן אבן, בעלי לימים. הוא היה חתיך מאוד, התאהבתי בו מעל הראש והפכנו לזוג. נהייתי אובססיבית לגביו. האהבה העמוקה שהיתה לי לאיש הזה נמשכה מהיום ההוא על הסוס, ועד לרגע שהוא סגר את העיניים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ