מאות נערים ערבים עזבו את כפריהם ועברו לקיבוצים. היום זה נשמע כמו אגדה

הם חיו בקיבוצים, עבדו בשדות, רקדו הורה ושרו "התקווה". סיפורם הנשכח ורצוף הסתירות של החלוצים הערבים — תנועה שנולדה בתקווה רומנטית והסתיימה בשיברון לב

איילת בכר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
הנוער החלוצי הערבי בכרמל, 1956 .
לבשו חולצה כחולה ועל הראש כאפייה
איילת בכר

כאשר הלך לעולמו בגיל 70, בני משפחתו של חאלד ציפו לקבור אותו בטקס מוסלמי מסורתי בכפר. עבור מי שחי רוב חייו הרחק מהמקום שבו נולד, זו היתה יכולה להיות חזרה סמלית. אלא שילדיו ביקשו שהוא ייקבר לצד אמא שלהם, נעמי, בת קיבוץ בצפון. "זה היה רצונו", אומר בנם הבכור של חאלד ונעמי, "כל חייו התעצבו בקיבוץ".

איך פגש חאלד הצעיר את נעמי בת ה–16 בקיבוץ בראשית שנות ה–60, בעיצומה של תקופת הממשל הצבאי? כמו מאות בני נוער ערבים אחרים, חאלד הגיע לקיבוץ כחלק מ"הנוער הערבי החלוצי" — תנועה שסיפורה נשמע היום כמעט כמו אגדה. במסגרת התנועה צעירים ערבים מהגליל והמשולש הוזמנו לחיות בקיבוצים. הם עזבו בגפם את בתיהם בכפרים והעתיקו למשך שנים את חייהם לקיבוצים — שם גרו, למדו, עבדו, אכלו וישנו לצד הקיבוצניקים היהודים. לעתים עשו זאת בברכת משפחתם, ולעתים מרדו בהוריהם ובחברה שממנה באו. הם למדו עברית, רקדו הורה, נשאו את דגל ישראל, שרו "התקווה" ולעתים אף קיבלו שמות עבריים. חלקם קשרו קשרים זוגיים עם צעירות יהודיות ושאפו להיטמע בחברה הקיבוצית. אחרים ביקשו ללמוד את שיטות החקלאות של הקיבוץ כדי לחזור לכפריהם ולשפר את החיים בהם. קומץ מתוכם אף ניסה להגשים את החלום ולהקים קיבוץ ערבי. "היהודים שהכרנו עד אז היו חלק מהדיכוי האכזרי של הממשל הצבאי", נזכר מחמוד יונס בשיחה בביתו המטופח בערערה, יושב לצד ציור אקספרסיבי של יונת שלום. "פתאום ישבנו עם יהודים כשווים בין שווים, אכלנו איתם בחדר אוכל, עבדנו. ישראל אחרת".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ