הכל כאן בסדר, אבל כלום לא בסדר. ביקרתי בלונה גל באוגוסט, וחוויתי התגלות

אני מגיע לכאן בחום חורך רקמות של 43 מעלות. כבר בכניסה הקופאית משחקת לי עם המוח. אני עושה צעד אחד פנימה, ואני בפלנטה אחרת. הפארק מלא אנשים, אבל אני לא רואה אותם. אני בפארק נטוש בצ'רנוביל? לא, אני בתור לאבובים

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
פארק מים לונה גל
איתי מאירסון
צילומים: גיל אליהו
איתי מאירסון
צילומים: גיל אליהו

האבובים. בסוף זה תמיד האבובים. לא סתם אבובים אלא ה־אבובים — עם ה' מיידעת, ה' שיודעת. עד לסוף השבוע שעבר, רק פעמיים בחיי ביקרתי בלונה־גל — בפעם הראשונה בגיל 10 עם המשפחה ובפעם השנייה בגיל 20, בצבא, ביום כיף של אגד התותחנים 282. הדבר היחיד שנשאר איתי משני הביקורים האלה הוא האבובים: האבובים כאובייקט, כחפץ — עיגול מושלם, חלקלק, רטוב, גדול, עטוף בטקסטורה של עור דולפין, עם ונטיל שרק חכמים רואים; אבל האבובים גם כרעיון — ככלי שיט נטול יומרה תעבורתית, בלי שום מכניזם של תנועה עצמאית, עם אפס יכולות היגוי ועם סיבת קיום אחת ויחידה: שיהיה לך כיף.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ