הוא לא עבד, ניהל רומנים ורצה שתישאר בבית. שיחה עם אלמנתו של יעקב שבתאי

היא פירנסה אותו ואיפשרה לו לכתוב, ויתרה על חלומותיה למענו והבליגה על המאהבות. עדנה שבתאי מספרת על חייה לצדו של הסופר יעקב שבתאי ולא מתחרטת על דבר

שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עדנה שבתאי
עדנה שבתאי. "לעולם לא יהיה לי שוב בן ברית כפי שהיה הוא"צילום: ינאי יחיאל
שני ליטמן
שני ליטמן
שני ליטמן
שני ליטמן

ליד דלת הכניסה לדירתה של עדנה שבתאי בכפר סבא עומדת כוננית ועליה שלט רחוב שנקרא על שמו של בעלה המנוח, הסופר יעקב שבתאי. ליד השלט מונחות מנורה ובובת ליצן. שבתאי אומרת שסידרה לו, ליענקל'ה, פנס רחוב ומישהו שישעשע אותו בבדידותו. "נתתי לו חצי מהמבואה. אבל הדירה היא שלי".

מה שלה, מה שלו. נדמה שזו שאלת המפתח שרודפת את עדנה שבתאי מהיום שבו מת יעקב שבתאי, בגיל 47 בלבד, מהתקף לב בזמן שישן במיטתם בדירה שברחוב לוריא בתל אביב. זה היה ב–4 באוגוסט 1981, 31 שנים בדיוק אחרי שנפגשו לראשונה בחדר האוכל של קיבוץ מרחביה, שבו נולדה וגדלה. בשנות חייהם המשותפות, כך היא מתארת בספר החדש שהוציאה בימים אלה בהוצאת הספריה החדשה, "כי היום עובר — חיי עם יעקב שבתאי", התאימה את עצמה לצורכי היצירה של בעלה. את רצונותיה ושאיפותיה שינתה וביטלה כמעט תמיד, אם לא השתלבו במערך המשפחתי שמטרתו העליונה היתה לאפשר לשבתאי לכתוב. הוא, מצדו, פיתח תלות כמעט ילדותית בה, מטרידה לעתים, אבל מבחינתה היתה בה גם הוכחה לאהבתו הגדולה ולעובדה שהוא היה שלה. מאז שמת השייכות הזאת הוטלה בספק במגוון דרכים ואופנים.