מה קורה כשחברים בקיבוץ של השומר הצעיר מבקשים להקים בית כנסת

הילו גלזר נסע לעמק יזרעאל בעקבות רוחות השינוי בקיבוצים, ומצא את עצמו משלים מניין

שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
חגיגות חנוכת בית הכנסת במגידו. למטה: מבנה בית הכנסת
הילו גלזר

יום שישי שעבר, חצי שעה אחרי כניסת השבת, בית הכנסת החדש במגידו. רק שבעה בני קיבוץ, ואביו של אחד מהם, ניגשים לתפוס מקום בחלל החדש והמרווח שנחנך לאחרונה. אחרי כמה דקות מצטרף אדם נוסף, שמתגורר בכלל במושב מדרך עוז, מרחק 45 דקות הליכה ממגידו. הוא צפה מראש את הצורך בתגבורת. ועדיין, תשעה הם לא מניין. המתפללים מתחילים בקריאת מגילת שיר השירים, מנהג שגור בקהילות מסוימות, שאימוצו כאן מאפשר להרוויח דקות יקרות. בינתיים נציג מן התשעה יוצא לרחבת בית הכנסת כדי לאתר חבר קיבוץ אקראי שהזדמן לסביבה ואולי יסכים להשלים מניין. גם האופציה לדפוק על דלתו של אחד השכנים נשקלת בלחש. ניר ארז, ממובילי היוזמה להקמת בית הכנסת, נע בין הנמכת ציפיות ("הרבה חברים לא נמצאים השבת") להפגנת ביטחון ("יהיה מניין, תמיד אנחנו לפחות עשרה").

שבועיים קודם, בטקס חנוכת המבנה, בקושי נדחסו בו אברכים, עסקנים מקומיים וחברי קיבוץ סקרנים. הרב משה לאו ייחל בנאומו לכך שהמקום "יהיה קטן מלהכיל את המרובים, הזקוקים לו ואלה שיזדקקו". החבר ארז והרב שלמה רענן, יו"ר עמותת מכון תורני איילת השחר שבעזרתה הוקם בית הכנסת (ראו מסגרת), בירכו "שהחיינו". גם דלית לניר, מנהלת הקהילה של מגידו, נשאה דברים. היא דיברה על סולידריות, צדק חברתי, שוויון והזכות לכבוד ולחירות, אולם נאומה נחתך מהסרטון שפירסמה העמותה, שכלל דוברים גברים בלבד.

האם הקמת בית הכנסת במגידו, במבנה ששימש בעבר בית תינוקות וספרייה, היא סמל לשינוי פני הקיבוץ, צעד שמבשר על התפוררות האתוס החילוני שבצלמו הוקם לפני 70 שנה, על ידי גרעין של השומר הצעיר? או שאולי מדובר במפגש אינטרסים נקודתי בין עמותה אידיאולוגית לקומץ נחוש, שאין לגזור ממנו מסקנות מרחיקות לכת?

שיחה סוערת

דניאל ברנמן, חבר גרעין שהגיע למגידו בשנות ה–60, לא שוכח את אסיפת הקיבוץ הסוערת שהתנהלה אחרי מערכת בחירות צמודה, אחרי שהתברר שבקלפי הקיבוצית נספר פתק אחד של מחל. "אחד מחברי ההנהלה דרש לברר במי מדובר ולסלק אותו מהקיבוץ", סיפר ברנמן השבוע. "המחשבה שיבוא יום ויוקם בית כנסת בקיבוץ נתפסה אז כדמיון פרוע".

לא בעיניה של זהבה זלמנוביץ', שפועלת להקמת בית הכנסת זה שני עשורים. זלמנוביץ', שגדלה בבית עם זיקה למסורת ולפני 38 שנים נישאה לבן הגרעין ועברה עמו למגידו, אומרת שפתיחות מסוימת לרעיון היתה כבר אז. "כששאלו בחגים למה אני לא נוכחת, עניתי שאני הולכת לבית כנסת מחוץ לקיבוץ ואף פעם לא הסתכלו עליי מוזר. טקסי ברית המילה תמיד היו בעלי אופי דתי, ילדי קיבוץ היו עולים לתורה בבתי כנסת מחוץ לקיבוץ ומדי שנה יש כאן לפחות 50 אנשים שצמים בכיפור. מדוע שהם יכתתו רגליים למושב היוגב כדי להתפלל?" זלמנוביץ' מספרת שפנתה בתחילה לארגון החרדי־הליטאי "לב לאחים", שנאבק בהתבוללות ומלווה חוזרים בתשובה, כדי שידריך אותה. היא גם זו שיצרה את הקשר הראשוני עם עמותת איילת השחר, אבל באותם ימים עדיין לא בשלו התנאים לנקיטת צעדים ממשיים.

מבנה בית הכנסת. צעד שמבשר על התפוררות האתוס החילוני?
מבנה בית הכנסת. צעד שמבשר על התפוררות האתוס החילוני?צילום: גיל אליהו

נקודת המפנה הגיעה בראשית שנות ה–2000. מגידו, כמו קיבוצים רבים נוספים, נקלע למשבר כלכלי קשה ונאלץ לעבור הפרטה. הפרידה מחזון החיים השיתופיים אמנם הצילה את הקיבוץ מקריסה מיידית, אך לא מנעה את הזדקנותו והתנוונותו. הקיבוץ נזקק לדם חדש שיסייע לו להגדיל את האוכלוסייה ולייצב את התקציב, ולפיכך החליט לפתוח את שעריו לתושבים מבחוץ. שיווק פרויקט ההרחבה החל לפני כעשור וחצי והוא אוכלס בשתי פעימות עיקריות. כיום שכונות ההרחבה עוטפות את הקיבוץ, וסך תושביהן משתווה לסך תושבי הקיבוץ הישן ואולי אף עולה עליו במעט. הכפלת מספר החברים הפכה את הרכב האוכלוסייה למגוון יותר. בבחירות האחרונות הצביעו לליכוד 43 חברי קיבוץ מגידו ועוד שניים הצביעו לעוצמה יהודית. איש לא הציע לאתרם ולסלקם.

בכל מקרה, השינוי האמיתי אינו נעוץ בדפוסי ההצבעה לכנסת אלא מתחולל כלפי פנים. רבים מתושבי ההרחבה, אלה שלא הגיעו לקיבוץ ממניעים של שיפור דיור בלבד, שאפו להתערות בחיי הקהילה ולהשפיע על אורחותיה. אחדים מהם, שבמשך שנים היו מתפללים בחללים מזדמנים שהקצה להם הקיבוץ, הציפו את הצורך בהקמת משכן ייעודי. "נמאס להם בכל פעם לחפש מקום אחר להתפלל בו", אומרת לניר. "המצוקה שלהם היתה אמיתית וכנה".

הבקשה להקים בית כנסת נידונה בקיבוץ שנים רבות, אך ועד ההנהלה בלם אותה ולא העלה אותה להצבעה. עם סיום הקדנציה של חברי הוועד הקודמים, בשנה שעברה, החליט הוועד המכהן להעביר את הסוגיה להכרעת כלל החברים וכינס דיון בנושא. "השיחה היתה מאוד סוערת", נזכרת צביה גרין, בת 85, ילידת מקסיקו שהגיעה למגידו עם הגרעין שלה ב–1955. "אנשים צעקו: 'למה באתם לקיבוץ, לכו ליישוב דתי', או: 'אם אתם רוצים בית כנסת תקימו אותו בהרחבה ולא בקיבוץ'. היו גם כאלה שהביעו חשש שהשלב הבא יהיה סגירת כבישים בשבת או סגירת הבריכה ביום כיפור. נאמרו דברים קשים".

הפיצול בין המחנות ניכר בתוצאות. ספירת הקולות העלתה ש–145 חברים תמכו בהקמת בית הכנסת לעומת 135 שהתנגדו — ניצחון דחוק למחנה התומכים. "הזוי", התבטא אז אחד המתנגדים, "145 פתאים הולכים בעקבות עשרה מיסיונרים שמאמינים בחבר דמיוני אחד". אבל למעט פרצי תסכול מזדמנים בחדרי־חדרים, תבוסת המתנגדים לא עוררה יותר מדי אמוציות, ובוודאי שלא חוללה קרע בקיבוץ. גם ההרצה השקטה של בית הכנסת, שפועל מספטמבר האחרון, התקבלה בתערובת של השלמה ואדישות. המתיחות ניצתה רק לאחר אירוע ההשקה ההמוני, ובעיקר לנוכח הדיווחים למחרת ב"ישראל היום" ובעיתונות הדתית שהכריזו על "היסטוריה", בישרו על "תנועת התקרבות למסורת" וחגגו את "כיבוש המעוז החילוני".

"נהיה ברדק שלם", אמר השבוע חבר קיבוץ שהעדיף ששמו לא יוזכר, "ביקשנו מהחבר'ה של ההרחבה: 'חכו עם זה קצת, הגרעין המייסד של הקיבוץ גם ככה מזדקן ולא יהיה פה עוד כמה שנים, אל תפגעו במפעל החיים שלהם'. נכון שהקיבוץ מופרט, אבל אפשר היה לנהוג ברגישות ולא לתקוע להם את זה מול הפרצוף. לבנות בית כנסת בקיבוץ של השומר הצעיר זה כמו לפתוח מועדון חשפנות במאה שערים".

שרון דיין, יו"ר ועד ההנהלה של קיבוץ מגידו, סבורה שמדובר באנלוגיה דמגוגית ומוגזמת, אך לא מתכחשת לתמצית שלה. "תסריט שבו מוקם בית כנסת בתוך קיבוץ של השומר הצעיר נראה בהתחלה בלתי־אפשרי. אבל אם להיות כנה, זה כבר לא קיבוץ של השומר הצעיר. הילדים גדלים בבתים, הערבות ההדדית קיימת אבל בעירבון מוגבל. דברים משתנים עם הזמן. זה לא שהקמנו את בית הכנסת בקיבוץ של שנות ה–50. אנחנו כבר לא שם".

לילי טראובמן, פעילת זכויות אדם שעלתה לארץ מצ'ילה בשנות ה–70, עדיין מתקשה להיפרד מן האידיאות הישנות. "אני בחרתי באורח חיים חילוני, עם מרכיבים נוספים שכבר לא מתקיימים פה, כמו חיי שותפות וכיוון פוליטי שמאלני. האנשים שהגיעו לכאן ידעו מראש שהם מגיעים לקיבוץ של השומר הצעיר, אמנם מופרט. אז עכשיו אומרים שצריך ללכת לקראתם, שזה לא מפריע לאף אחד ושאורח החיים שלנו לא ייפגע. ועדיין, יש משהו סמלי בכך שמקימים בית כנסת במקום שבו היתה ספרייה. הייתי מעדיפה שיעודדו פעילות של קריאת ספרים ולא פעילות דתית. זה יותר משמעותי ויותר מתאים לערכים שלנו".

לא סוחבים עגלה ריקה

אחת הסברות בקיבוץ היא שניצחונם הדחוק של התומכים הושג בזכות שיעור הצבעה נמוך בקרב חברי הקיבוץ הישן, שרובם מזוהים כמתנגדים. "לא הלכתי להצביע, אבל אם הייתי הולך הייתי מצביע נגד", מגלה ברנמן, "בית הכנסת הספציפי במגידו לא מפריע לי, אני לא רואה איך הוא סוחף אחריו תנועה המונית, אבל הנושא של התחזקות הדת במישור הארצי מציק לי. אני מאלה שטוענים שאחרי אלפיים שנות גלות שבהן יהודים ניהלו חיים דתיים, את הגאולה הביאה דווקא תנועה חילונית־ציונית־ליברלית שעזבה את פולחן הדת. חבל לי שזנחנו את הרעיונות שלה".

"אבל גם אם היינו מצליחים למנוע מההחלטה לעבור, זה לא היה שווה את הרעש שהיה קם", הוא ממשיך. "החבר'ה של בית הכנסת לא היו מוותרים, וזה היה יוצר מלחמה פנימית".

מתפללים בבית הכנסת החדש. "זה כמו לפתוח מועדון חשפנות בבני ברק", אומר חבר קיבוץ
מתפללים בבית הכנסת החדש. "זה כמו לפתוח מועדון חשפנות בבני ברק", אומר חבר קיבוץצילום: אנה קונדה

סוגיית בית הכנסת אינה חוצה באופן דיכוטומי בין החברים הוותיקים למצטרפים מההרחבה. רבקה אמיר, אשר לכל אורך הדרך הביעה עמדה נחרצת נגד הקמתו, הגיעה למגידו עם משפחתה לפני כעשור. "לפני כן גרנו ביקנעם וחיפשנו מקום נקי מענייני דת, שמתנהל באורח חילוני מוצהר. זאת אומרת, ברור שאדם יכול לעשות מה שהוא חפץ בו באופן פרטי, אבל שרוח המקום לא תאפשר הפרדות. הדת במתכונתה האורתודוקסית מתנגשת אצלי עם ערכים אחרים. לא הייתי רוצה שהבת שלי תקבל איזשהו מסר של 'תשבי בצד' או 'אסור לך לעשות כך וכך'".

"כנראה היה בי משהו נאיבי", היא ממשיכה. "מאוד קיוויתי שזה לא יעבור, אבל גם הדמוקרטיה חשובה לי. מרגע שהעניין הוכרע, התפקיד שלנו הוא למצוא את הקווים המחברים ולדאוג שזה יהיה משהו שבונה את הקהילה ולא מפלג אותה".

צביה גרין הוותיקה, מנגד, הזדהתה למן הרגע הראשון כתומכת ביוזמה. "בשיחה הסוערת ההיא, ברגע של אומץ, קמתי ואמרתי: בתור אישה חילונית ויהודייה, אני אשמח שביישוב היהודי שלנו יהיה בית כנסת. הרבה שמו"צניקים נשארו עם פה פעור. כל הוותיקים אנטי, ופתאום קמה מישהי שבעד". גם אחת מבנותיה של גרין, שמתגוררת בקיבוץ, משתייכת למחנה המתנגדים. "היא אומרת לי: 'את עובדת אלילים'. אני עונה לה שאני עובדת אל אחד. תראה, אבא שלי היה קומוניסט עד סוף ימיו, אבל כשהייתי בטקס בבית הכנסת הרגשתי את היידישקייט מהבית. הבת שלי לא יכולה להבין את זה".

גם דוד רובנס תמך, אף שבלב כבד. "קיבלנו החלטה מתוך כיבוד המחשבות והרצונות של קבוצה מסוימת לבחור את דרכה התרבותית והרעיונית", אומר בדיפלומטיות רובנס בן ה–73, שעלה לארץ מצ'ילה בתחילת שנות ה–70, "הקיבוץ התרחב, והצטרפו אנשים שזו אמונתם. להתעלם מהם ומהצרכים שלהם היה נראה לי לא נכון". רובנס אף סבור שהתנגדות היתה פועלת כבומרנג. התקדים היה בקיבוץ שריד לפני שנים אחדות. כמה מחברי ההרחבה פעלו להקים בית כנסת, הפסידו בהצבעה בפער קטן ועתרו לבית המשפט. לבסוף, בהסכם פשרה, הקיבוץ אולץ להקצות להם מבנה תפילה ייעודי, לפחות באופן זמני.

לדברי רובנס, "אי אפשר להתעלם מהמקרה הזה, ולכן העדפנו מראש ללכת בנתיב של פשרה. עכשיו אותם מאמינים צריכים להתחשב ברוב החילוני ולהבין שאנחנו לא סוחבים עגלה ריקה. הצעד הזה (הקמת בית הכנסת) הוא הצעד הלגיטימי האחרון שהלכנו לקראתם. אם יגיעו דרישות נוספות, כבר אי אפשר יהיה להתכחש למציאות ונצטרך לדון, להתווכח ולקבל החלטות".

כדי למנוע מצב כזה ולהבטיח שבית הכנסת הוא לא סנונית ראשונה בתהליך של הדתה זוחלת, טרם ההצבעה על הקמתו הופץ בין החברים תקנון הקובע כי "בית הכנסת לא ישפיע על מרחב המחיה החילוני ולא ישנה את אורחות החיים בקיבוץ". למען הסר ספק, התקנון מפרט מהם אותם אורחות חיים: "המשך קיומם של אירועי קהילה בחגים ובשבתות, מכירת מזון לא כשר בכלבו, נסיעה ללא מפריע בכל אזורי היישוב בשבתות וכו'". הקיבוץ, מצדו, מתחייב שהשימוש במבנה בין שעות התפילה, לצורך קיום הרצאה או מפגשי חברים, יהיה בכפוף לכך ש"המפגשים יכבדו את אופיו כבית כנסת". כמו כן מעוגן בתקנון אופיו האורתודוקסי של בית הכנסת.

יו"ר הקהילה שרון דיין ומנהלת הקהילה דלית לניר. "המצוקה של האנשים שביקשו להתפלל היתה אמיתית וכנה"
יו"ר הקהילה שרון דיין ומנהלת הקהילה דלית לניר. "המצוקה של האנשים שביקשו להתפלל היתה אמיתית וכנה"צילום: גיל אליהו

ארגון איילת השחר מתהדר בכך שהיה שותף בבניית עשרות בתי כנסת. רק בשנים האחרונות הקים הארגון בתי כנסת בקדמת צבי, גבעת השלושה, כרם שלום, שדה נחמיה, סופה, איילון, מעלה גמלא, גונן, ניר עם, נגבה, בית קמה ודורות


רובנס ידע שהוא מרים יד בעד בית כנסת כזה, אך מאחר שהגרעין שפעל למענו מורכב מאנשים מסורתיים, מקסימום דתיים־לייט, הוא מספר שהופתע מהנוכחות החרדית המוגברת באירוע ההשקה, שנחתם בריקודים ובשירת "השתחוו לה' בהר הקודש". לדברי רובנס, "אני מבין שהם קיבלו עזרה ותרומות מארגונים אורתודוקסיים, אבל אולי הלכו שם צעד אחד רחוק מדי".

גם בהנהלת הקיבוץ היה מי שחש כך. כאשר עמותת איילת השחר ביקשה שאורח הכבוד בטקס יהיה שר הדתות יצחק וקנין מש"ס, בקיבוץ התנגדו מחשש שהדבר ייתפס כפרובוקציה. נציג הממשלה מעולם לא ביקר במגידו, הסבירו שם, לא סביר שהשר הראשון שיכבד את הקיבוץ בנוכחותו יהיה דווקא שר הדתות. בעמותה התרצו, והפוליטיקאי הבכיר באירוע היה חבר הכנסת אורי מקלב מיהדות התורה.

ההיצמדות לנוסח האורתודוקסי, שבאה לידי ביטוי בעיצוב המבנה ובהקצאת אזור נפרד לעזרת נשים, היא לא דבר של מה בכך, משום שבמגידו מתגוררת גם קבוצה קטנה, אך פעילה, של אנשי היהדות הרפורמית. למעשה, בדיון הראשוני שהתקיים בקיבוץ על אופיו של בית הכנסת הוצגו מתווים אפשריים שהכינו יחד נציג מן הזרם האורתודוקסי ונציגת הזרם הרפורמי. הרפורמים גם שולבו בצוות המצומצם שהתכנס בשלבים מתקדמים יותר מתוך כוונה להגיע להסכמות, אולם בתוצאה הסופית חתימתם לא ניכרת. "ניסינו לדחוף לכך שהמבנה יהיה רב־תכליתי, שהריהוט יהיה נייד כך שניתן יהיה לקיים שם גם מניין ליברלי, אבל האנשים עם הנטייה היותר מסורתית־אורתודוקסית התעקשו יותר", מסביר חבר קיבוץ רפורמי. "אנחנו לא ראינו נחיצות בהקמת בית הכנסת, אבל בשבילם זה עונה על צורך חשוב. כשחיים בקהילה קטנה לפעמים עושים ויתורים". ואמנם, ביום כיפור האחרון התקיימו שני מניינים במגידו. פעילי בית הכנסת התפללו במשכנם החדש, ואילו הקבוצה הרפורמית התכנסה במועדון הקיבוץ.

היו"ר דיין סבורה שאין טעם לעסוק בנסיגת הרפורמים. "תהליך זה נחמד, אבל הקהילה לא הצביעה על תהליך אלא על מסמך שקבע באופן ברור שהתפילות יהיו בנוסח אורתודוקסי", היא מבהירה. דיין, שעברה לקיבוץ ב–2008, עם אכלוס שכונת ההרחבה הראשונה, נבחרה ליו"ר ביום ההצבעה הגורלית על בית הכנסת. "מבחינת ועד בית הכנסת קרה משהו ענק והם רצו שההקמה תתחיל למחרת", היא מספרת. "אנחנו כוועד הנהלה היינו צריכים להביא בחשבון שכמעט חצי מהחברים התנגדו ושאי אפשר לדהור קדימה בלי להתחשב בהם. בדיונים שלי עם צוות בית הכנסת הדגשתי שאנחנו צריכים כל הזמן לחשוב על הלכידות הקהילתית. אמרתי להם, זה שלקח לכם הרבה מאוד זמן להיכנס להריון, לא אומר שההריון יהיה פחות מתשעה חודשים".

עמותת "מכון תורני איילת השחר" אמנם גייסה מאות אלפי שקלים לשיפוץ המבנה ורתמה לעניין גם את משרד הדתות, אבל בשיחה עם מוסף "הארץ" ניסה הרב שלמה רענן, מנכ"ל הארגון, להמעיט במידת מעורבותו. "זה תואר כך אולי לצורכי יחסי ציבור, אבל אנחנו בוודאי לא יזמנו שום דבר", אמר רענן. "המטרה של הארגון שלנו היא גישור, לפעול לאחדות. נציגי הקהילה הם שפנו אלינו ומרגע שווידאנו שיש הסכמה קהילתית, סייענו להם להשלים את המהלך. בזה הסתכמה תרומתנו. חשוב לציין שכחלק מהמהלך להקמת בית הכנסת התחייבנו גם לשפץ את הספרייה שצמודה אליו".

למה הנאום של מנהלת הקהילה לא נכלל בסרטון ואת הנואמים הגברים שילבתם?

"הסרטון הזה הופק תוך כדי אירוע. לא רק מנהלת הקהילה נאמה. היו שלוש או ארבע נשים שדיברו וקיבלו את הבמה הכי גדולה. אני ביקשתי מהן לדבר".

אדרבה, אם היו שלוש או ארבע אפשר היה לשלב אחת.

"אתה רוצה להכניס אותי לשטות הזאת של הדרת נשים? אל תעלה את זה בכלל, זה מרוקן מתוכן והפך־ההפכים שלנו. הנואמים ששולבו בסרטון הם אנשים בעלי תפקיד ציבורי — חבר כנסת, מזכיר התנועה הקיבוצית, יו"ר המועצה".

באתר של איילת השחר, תחת הכותרת "כנס מובילי תפילה: משתוקקים לבית כנסת", הוא מתואר כארגון שמספק "סיוע, עצה, הדרכה וממון להקמת בתי כנסת". במסגרת זו מצוינים יישובים שבהם הוא פועל או פעל: קדמת צבי, החותרים, בארי, מגל, שדות ים, בית השיטה, עין חרוד, תל יוסף, שדה נחמיה, חולדה, צובה, שקף, גבעת השלושה, כפר מנחם, גדעונה, גברעם וקרית ענבים. ההתמקדות בגזרה זו מנומקת ב"שינוי התודעתי המסתמן בתקופה האחרונה בבני הקיבוצים". הרב רענן עצמו אמר לאחרונה בראיון לאתר חרדי, "הקיבוצים הם העתיד הרוחני שלנו". בשיחה עם מוסף "הארץ" הבהיר רענן: "אם אמרתי את זה, התכוונתי למה שאני אומר תמיד לילדים שלי: כשאתם רוצים לראות אנשים שאכפת להם, בואו איתי לקיבוצים. הנושא של בעלי תשובה מאוד רגיש בחברה שלנו. זאת לא המגמה שלנו. אין לנו מטרה לקרב את הקיבוצניקים. אני גם לא חושב שזה אפשרי".

ואיפה פלוטו?

קיבוץ מגידו שבעמק יזרעאל נוסד בשנת 1949 על ידי ניצולי שואה מפולין והונגריה שהתאגדו לגרעין בתום המלחמה ועלו כמעפילים בלתי־לגליים. "פליטת החברה האנושית היינו, כי בני מחנות הריכוז, שבויי גדרות התיל, משוללי צלם האדם היינו, כחיה נרדפת הסתתרנו שנים על שנים ביערות, בחורים ובסדקים", הם כתבו בפתח מגילת היסוד של הקיבוץ, שתלויה בארכיון הקומפקטי שלו. באמצע שנות ה–50 הצטרפו לקיבוץ קבוצות עולים מארצות דרום אמריקה. תגבורת זו ייצבה את הקיבוץ, חרף המתיחות הפנימית בין שתי הקבוצות. "הפולנים לא אהבו אותנו", מגלה החברה גרין, "אחר כך התברר לנו שזה משום שהם קינאו בנו. הם באו הנה יתומים בעוד שאנחנו עזבנו בית, אבא ואמא מבחירה. לא היתה כימיה, אבל השנים עשו את שלהן".

בכל אופן, הן הגרעין המייסד והן מייסדי הגל השני היו תמימי דעים ביחס לאופיו החילוני של הקיבוץ ובהתנגדותם לסממנים דתיים. החברה רות שטרן, המשוררת הבלתי־נלאית של הקיבוץ, ילידת פולין שמתה בגיל 90, השאירה אחריה גוף עשייה עצום שמתויק בארכיון ובו בין השאר וריאציות חילוניות למזמורי הגדת פסח. את "אחד מי יודע" פירקה שטרן למרכיבים מוחשיים מהווי הקיבוץ ("אחת קופסת רויאל, שניים מתקני חימום, שלוש הפסקות חשמל"). אבל הנכס הספרותי המוכר ביותר של הקיבוץ הוא ספר הילדים "איה פלוטו" מאת לאה גולדברג, המבוסס על סיפור שכתבה דינה רון ואייר בן־זוגה ארי רון, חברי הקיבוץ (שלימים עזבו אותו), המתאר את הרפתקאותיו של הכלב בשיטוטיו במגידו. עד היום פזורות ברחבי הקיבוץ דוגמאות מצוירות של הכלבלב השמנמן־הצהבהב. פרק פחות מוכר בדברי הימים של מגידו הוא המיזם לגידול חזירים, שאחדים מן המייסדים הקימו בקצה שטח השיפוט של הקיבוץ. הניסיון להתחרות בקיבוץ מזרע הסמוך לא עלה יפה, ומאז אנשי מגידו צורכים בשר לא־כשר שמיובא מבחוץ. בכלבו הקיבוצי עדיין יש מחלקה עשירה של מוצרים כאלה, לרבות צ'וריסוס ופירות ים קפואים.

חברת הקיבוץ צביה גרין. "היו שחששו שהשלב
הבא יהיה סגירת כבישים בשבת"
חברת הקיבוץ צביה גרין. "היו שחששו שהשלב הבא יהיה סגירת כבישים בשבת"צילום: גיל אליהו

בשנות ה-60 דרשו בקיבוץ לאתר את החבר היחיד שהצביע מחל. בבחירות האחרונות, אחרי אכלוס ההרחבה, לא פחות מ-43 חברים נתנו את קולם לליכוד, ועוד שניים לעוצמה יהודית. איש לא הציע לנסות לאתר אותם


ריח כבד של פריחת חרובים אופף את מרכז הקיבוץ. מנהלת הקהילה לניר והיו"ר דיין מברכות לשלום אישה שנוהגת בטרקטור מיניאטורי, דמות משמעותית נוספת בקיבוץ. במתחם גני הילדים רוב השטח מוקצה לחצר הגרוטאות, אבל מאחורי החזות המוזנחת לכאורה עומדת פילוסופיה שלמה, שמאפשרת לילדים התנסות רב־חושית, חקרנית וספוגת גירויים. הבחירה למקם בית כנסת חדש ובוהק מול שלדי עגלות, חביות מתכת ותריסים שבורים יכולה היתה בקלות להפוך לגרוטסקה. אלא שלזכותם של אנשי מגידו צריך לזקוף את האדריכלות המינורית של היכל התפילה, עד כדי כך שהוא כמעט משתלב בין שאר המבנים הוותיקים בקומפלקס. הצעותיה של המעצבת שציוותה איילת השחר, להוסיף קישוטים מוזהבים בחזית המבנה, נדחו על הסף.

בפנים זה כבר סיפור אחר. חפצי הקודש, ספרי התורה והכיסאות המרופדים בצבעי ארגמן־זהב עומדים בניגוד צורם לחלל הספרייה שבדופן בית הכנסת, עם הכונניות העירומות והספרים הדחוסים בתוך קרטונים מאובקים. נראה שגם בדיין משהו מתכווץ לנוכח הפער בין בית הכנסת המלבלב והספרייה הנבולה. "זה לא עניין של סדרי עדיפויות אצלנו", היא ממהרת להבהיר. "הכסף לשיפוץ בית הכנסת הגיע מגורמים חיצוניים. ידוע שלבתי כנסת ולמקוואות קל לגייס משאבים, ואפילו אין צורך במאצ'ינג (השלמת מימון מהרשות המקומית)". ולניר מדגישה: "הכוונה היא גם להחזיר את הספרייה למלוא הדרה, ועכשיו אנחנו מחכים לתקציב. כבר השבוע צפויות לנו פגישות של בקשות למימון. אני מאמינה שהצהרת הכוונות בדבר הפיכת המבנה לרב־תכליתי תתממש. אולי אמונה זאת לא מילה מתאימה. אני בטוחה".

"בקהילה כל כך קטנה אם אין 'משוגע לדבר' דברים לא קורים", היא ממשיכה, "לבית הכנסת היו 'משוגעים לדבר', והקהילה, מצדה, עשתה משהו מאוד יפה בכך שהיא נתנה מענה לקבוצה קטנה של אנשים".

ועדיין עולה השאלה אם יש די "משוגעים לדבר" כדי להשלים מניין. הדקות נוקפות, הקריאה נמשכת, "קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות", אך לבית הכנסת איש לא בא ואף אחד לא מדלג. ניר ארז, שמנהל כעת את התפילה, אמנם העדיף שלא להתראיין לכתבה מטעמים של "שמירה על שלום בית", אבל עיתונאי מבחינתו הוא עמית לגיטימי לתפילה. "הכל בזכות הצדיק", הוא מחווה לעברי כשמתברר שנוכחותי בבית הכנסת סוגרת עשירייה ומאפשרת זרימה טבעית למזמורי התהילים של קבלת שבת. בדרך החוצה אני שואל את ארז, שעבר למגידו לפני כעשר שנים, אם הנוכחות הדלילה היום לא גורמת לו לפקפק בנחיצות בית הכנסת. "העלינו פה לתורה שלושים ילדים, אז סימן שיש צורך", הוא משיב. "אני לא ביקשתי בית כנסת, אבל היו אנשים שזה היה חשוב להם. תבין, אני לא אדם דתי, הכיפה שלי שקופה". 

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ