בהרי האלפים ניצב מנזר מבודד שחבריו נדרו נדר שתיקה קיצוני. מסע אל הדממה

אסור להם לדבר זה עם זה מלבד שיחה קצרה בחצר המנזר, אחת לשבוע. עם בני משפחתם הם נפגשים רק יומיים בשנה. את האוכל הם מקבלים מבעד לחלונות חדרם. יובל בן־עמי נסע אל הגראנד שארטרז, אחד המנזרים המסוגרים בעולם

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נזיר עומד בפתח המנזר. סעודות מיוחדות נערכות בחדר אוכל משותף, אבל ללא שיחה
נזיר עומד בפתח המנזר. סעודות מיוחדות נערכות בחדר אוכל משותף, אבל ללא שיחהצילום: ZEPPELIN / SIPA / AP
יובל בן-עמי

ב–1984 נשלח מכתב למנזר קטן ליד העיר הצרפתית טולון. השולח היה פיליפ גרונינג, אז קולנוען גרמני צעיר. הוא תהה אם יורשה לו לבלות חמישה ימים במנזר, לחוות את אורחותיו ולצלם בו סרט קצר. התשובה השלילית הגיעה מיד. זה עתה פקדו אותנו אורחים מן החוץ, הודיע אב המנזר לגרונינג, ועלינו לשוב לדממת חיינו.

אפשר היה לחזות את הסירוב, המנזר הרי שייך למסדר הקרטוזיאני השתקן והמסוגר. אבל כעבור 16 שנה הגיע אל גרונינג מכתב נוסף מאב המנזר. לדברי הנזיר, הוא הפך לאורך השנים בהצעה, ולבסוף החליט שיש בה טעם. הוא סיפר שכבר אינו משמש כאב המנזר שליד טולון אלא מונה לאבי המסדר כולו, ולכן מוזמן גרונינג לצלם בגראנד שארטרז, מנזר האם של המסדר שגילו כמעט אלף שנים והוא מצוי ברום האלפים של צרפת. מאז ראשית המאה ה–20 סגור המנזר בפני כל מבקר, והוא בוער בדמיונם של הרפתקנים רבים. גרונינג הצליח אפוא היכן שרבים כשלו, נכנס למרחב האסור ואף צילם סרט תיעודי נדיר. לאחר שיצא גרונינג את השערים, ננעל המנזר שוב ונותר דומם ומבודד בעמק נחבא.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ