פושע נאצי חוזר לכפר, ובמשך שנים כולם שותקים. ויום אחד, הכל משתנה

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
ארתור וילקה עם ילדי הכיתה שלימד (גיקל באמצע השורה התחתונה בחולצת הפסים), 1959 . אלה היו זמנים שבהם הרבה העלימו עין
ארתור וילקה עם ילדי הכיתה שלימד (גיקל באמצע השורה התחתונה בחולצת הפסים), 1959 . אלה היו זמנים שבהם הרבה העלימו עין

ההמולה מחרישת האוזניים בחצר בית הספר היסודי נפסקה באחת. הילדים מיהרו לכיתות, והדממה שנפלה על החצר הקטנה חשפה את רחובות הכפר שְטֶדֶרְדוֹרף במלוא קרתנותם: בתי אבן שקטים, גינות קטנות ומטופחות, טפטוף עדין של שלהי החורף. יִירְגֶן גִיקֶל נכנס לאחת הכיתות הריקות והביט סביבו. בבית הספר הזה למד לפני שישים שנה. את המורה הראשון שלו, וולטר וִילְקֶה, הוא זוכר היטב. הוא זוכר גם איך יום אחד, באמצע השיעור, עזב מלווה בשני שוטרים — ולא חזר.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ