בחו"ל הם זוכים להצלחה עצומה. בישראל הם חיים באלמוניות גמורה

שיחות עם ארבעה סופרים ומשוררים ממוצא רוסי מגלות מה מחמיצים קוראי העברית

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אלכסנדר איליצ'בסקי. "הייתי רוצה להשתרש כאן"
אלכסנדר איליצ'בסקי. "הייתי רוצה להשתרש כאן"צילום: אמיל סלמן
ליזה רוזובסקי
ליזה רוזובסקי

הרומן האחרון של לינור גורליק, "כל המסוגלים לנשום", שיצא לאור ב–2018 ברוסיה, הוא דיסטופיה שעיקר עלילתה מתרחש בישראל. בספר מתוארת קטסטרופה בעלת ממדים אקלימיים, נפשיים וחברתיים, שהיכתה בכל העולם, אך יותר מכל בישראל. ערים שלמות נמחקו, סופות אכזריות המכונות בושה וחרפה מכות מעת לעת ומצלקות פיזית ונפשית, קרום בצבעי הקשת שגורם לכאבי ראש עזים כיסה את הארץ, אבל השינוי הדרמטי ביותר הוא שבעלי החיים התחילו לדבר. בעגה הצבאית הדמיונית והאמינה מאוד שגורליק הכניסה לספרה (בישראל הצבא מנהל את מה שנותר מהמדינה) נקראים בעלי החיים בדש"בים — בעלי דיבור שאינם בני אדם. הצבא מנהל ככל יכולתו את המשבר. מחנות הפליטים הזמניים שנבנו עבור ניצולי האסון מיועדים לבעלי חיים ולבני אדם כאחד. מערכות יחסים מוזרות בין אנשים וחיות נרקמות ונפרמות. ייאוש, בלבול ובעיקר דכדוך שולטים בכל.

תגובות