הכרחתי את עצמי לצאת לבלות. הייתי חייבת לראות מה נשאר מחיי הלילה

האוויר יצא מהמפרשים. אפילו במקומות השוקקים ביותר כבר לא צריך לחכות לשולחן. האם לחיי הלילה יש סיכוי בעידן של מגפה?

"אוקטובר" בתל אביב. רוב האנשים מעדיפים לשבת בחוץ
"אוקטובר" בתל אביב. רוב האנשים מעדיפים לשבת בחוץצילום: תומר אפלבאום
שני ליטמן
שני ליטמן
שני ליטמן
שני ליטמן

בשבוע האחרון החלטתי לנסות לחדש בכוח את הרגלי הבילויים שלי, שנכחדו בזמן סגר הקורונה. תמיד הגדרתי את עצמי כאדם שלא אוהב להיות בבית. חוצנית. אחרי שעות ארוכות של עבודה מהבית, לרוב לבד, אני חייבת לראות את העולם. ואז הגיעה הקורונה והסגר וההגבלות ונאלצתי להישאר בבית, שהתמלא ילדות, בן זוג ושאון מסכים.

אבל גם ברגע שהוסרו ההגבלות, משהו התקשה לחזור אחורה. לא רק אצלי. העיר נראתה פתאום לא בדיוק ריקה, אבל מרוקנת. האוויר יצא מהמפרשים. המפגשים האנושיים נצרבו בתודעה כטומנים בחובם איזו סכנה בלתי ברורה. להיות בקירבה פיזית לאדם אחר, אפילו קירבה מהסוג הסטנדרטי, הוא מעשה שדורש פתאום מידה רבה במיוחד של אמון. מה המדיניות לגבי חיבוק בין חברות שנפגשות? ואם מישהו לא מוכר, או מוכר מרחוק, מצטרף פתאום לשולחן — מתי בפעם האחרונה הידיים האלה ראו אלכוג'ל? ובכל זאת, לא יכול להיות שרוח הנעורים והצורך בחברה עלו על אוטובוס לבלפור ושכחו לחזור. תל אביב חייבת להשיב מלחמה. החלטתי לבדוק את הדופק של עצמי ושל העיר.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ